"וישמע יתרו"
ביאתו של יתרו לחיק היהדות מעלה את שאלת חז"ל מה שמועה שמע ובא, וע"ז מביא רש"י קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וכבר נשאלה השאלה שהרי כתוב שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, שמועת קריעת הים עברה באוזני העמים כולם, הכיצד אפשר לתלות התגיירותו ויחודו של יתרו בשמיעה שהייתה נחלת הכלל?
והאמת ששאלה זו היא היא הנותנת, שתי שמיעות הם, אחת בחינת שמעו עמים ירגזון, והאחרת בחינת וישמע יתרו, אמנם את שמע המאורעות הקורות את מצרים וישראל שמעו העמים כולם, אך האם שמיעה זו הייתה שמיעה של תכלית?! כאן אנו למדים כי אף שיש לאדם אוזניים שומעות, אך עדיין לא יקרא אדם שומע, וזאת משום שאינו משתמש בכלי השמיעה שלו לפי מטרתו, דוגמא ניתן לכך, נניח שתיקח חברה פלונית פרויקט להוציא את מכשיר הטלפון המשוכלל ביותר בעולם, יעבדו על מכשיר זה כל גאוני הטכנולוגיה, ובו יצרפו את כל השכלולים החדשים ביותר של הטלפונים המתקדמים ביותר בעולם, את הכל יקבצו למכשיר טלפון אחד, אך בעיה אחת יש למכשיר זה, כאשר הינך מחייג למספר טלפון אחר, לא תשמע אף אחד, וכמו"כ אותך לא ישמעו, חסר רק רכיב אחד קטן ביותר שגורם לזה שלא תוכל לשמוע ולדבר במכשיר זה, ובכן, האם למכשיר זה ניתן לקרא טלפון? וודאי שלא, צורתו, רכיביו ושכלוליו, אמנם עונים על כל הדרישות המיוחדות של מה שנקרא טלפון, אבל חסרה כאן מטרתו של המכשיר ודבר נקרא לפי מטרתו ולא לפי דברים החיצוניים שבו.
כאשר אדם שומע באוזניו, אך שמיעה זו אין לה אצלו שום משמעות, אוזניו שומעות, אך אין שמיעתו נקראת שמיעה לפי מטרתה, המשיל את הדבר הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל לאדם שעוצר את מכוניתו באמצע הכביש, ותור מכוניות ארוך ממתין לו אחריו, כולם צופרים וצופרים, אך אינו זז ממקומו, במקום זאת יוצא ממכוניתו ופונה לעברם, מה אתם צופרים הלא אני שומע?! האם ניתן לומר כי אדם זה שומע הוא?!
שמיעת העמים כולם הייתה אכן שמיעת אוזניהם, אך היא הייתה שמיעה שאין בה התעמקות והבנה, אין בה מיצוי מטרת המשמיע, הלא הוא הקב"ה שפרסם את כוחו ואמונתו בעולם, ביחס לקולות, נקראים הם שומעים, וכלפי זה נאמר שמעו עמים ירגזון, אבל ביחס למטרת השמועה הלא לא שמעו כלום, וכלפי זה דומה שמיעתם כאילו לא שמעו דבר, לא כך יתרו שלא רק שמע קולות כשמוע עמים, אלא שמע שמיעה אמיתית שמיעה שיש לה תכלית, הוא שהיה כהן מדיין הגדול שבעובדי עבודה זרה הבין את המסר של המאורעות, הבין את כוונת המשמיע, וראיה לכך שהרי בסופו של דבר שמיעה זו גרמה לו שבא לחסות תחת כנפי השכינה, ועל כך נאמר וישמע יתרו – שמע מה שלא שמעו שאר אומות.
המדרש כותב על פסוק זה וישמע יתרו הה"ד שמעו דבר ה' בית יעקב וכו', והסבירו המפרשים שהיה ק"ל למה אמר וישמע יתרו ולא ויודע ליתרו, שהרי לשון מדויק הוא, וע"ז הביא פסוק מתוכחת ירמיה שמעו דבר ה' שע"י השמיעה זוכה אדם לחיים, כי שמיעה אינה סתם קול והתוודעות לדבר, היא התבוננות וקבלת קולות הנשמעים, ושם בתרגום יונתן שמעו דבר ה' – קבילו פתגמא דה'.
כך מצינו אחר שמת אהרון הכהן וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע, שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני כבוד, גם כאן ניתן לשאול מדוע כתב וישמע הכנעני ולא ויודע לכנעני, ואף ע"ז נענה את תשובת המדרש, הן אמת שלא רק הכנעני שמע שמועה זו של מיתת אהרון והסתלקות ענני הכבוד, האומות כולם שמעו, אבל הכנעני שהיה עמלק , לא שמע רק קולות, אלא התעמק והתבונן, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל, כולם שמעו, אך שמיעתם בזה היתה חשובה כאילו לא נשמעה ובבחינת שמיעת קולות שמעו, שהרי לא הסיקו מסקנא אחרת ממה שחשבו עד היום, הם עדיין יראו מישראל, ולא שינתה שמיעה זו את פחדם, עד שבא עמלק וקרר את האמבטיה, שמיעתו היתה שמיעה להרע, אבל שמיעה אמיתית, שמיעה עם התבוננות להשחית, וזהו וישמע הכנעני, מה שמע והבין לפי דרכו הרעה עד שהחליט להלחם עם ישראל?! שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני כבוד.
שמיעה - כלי להבנת המסר
בדברינו בעניין זה של מהות המושג הנקרא שמיעה, ניתן להבחין אף ביחסי חברה, בני זוג, וחינוך הילדים, את נקודת המפתח להצלחת משולש זה לפי עבודתנו, השמעת האדם לחבירו, האיש לאשתו, והאב לבנו, היא חכמה מיוחדת הנרכשת ע"י התעמקות ובירור בדברים הנאמרים והנשמעים, ולולי זאת, אזי כי גם אם ידבר האדם רבות וישמענו חברו אך שמיעתו תהיה שמיעה של קולות, משל לעולה חדש שאינו יודע מילה אחת בעברית, ואתה מנסה להסביר לו כמה פעמים שהחנות מכולת לא נמצאת כאן בביתך, אבל הוא מתעקש להכנס כי חצר הבית ממש מזכיר לו את החנות מכולת בארץ שממנה הגיע, אבל מה לעשות כבר עשר פעמים ניסת להסביר לו והוא פשוט לא קולט, ואז אתה מתמלא כעס ובקוצר רוח צועק לו, תגיד אתה חרש?! אתה לא שומע?! אכן, הוא לא שומע, הוא רק שמע קולות אבל הוא לא מבין מה אתה רוצה, אתם לא משדרים באותה שפה, הלזה יקרא שמיעה? אם רק תאמר לו משפט אחד בנחת וברגיעה, אבל שיהיה בשפתו, מיד הוא יתנצל, יבין, ויחפש לו חנות אחרת...אבל כרגע הוא לא שומע אותך.
נדבך נוסף, יחסו של האיש לאשתו, אף כאן לעתים שאינם מעטים, מדברים האחד לשני בשפה אחרת ממש, שפה שבה האחד מדבר ומשדר ואילו הצד השני אינו שומע כלל, הוא שומע קולות ותו לא, אך שמיעה אמיתית של התבוננות והבנה, שמיעה של שינוי דרך, לא! ניתן דוגמא, בעל שחזר משיחה העוסקת בשלום בית ורצה להיות בבחינת לומד ע"מ לעשות, החליט שעכשיו בשעה מאוחרת זו, כשהוא עייף ומותש, הוא יחפש איזה חנות פתוחה, שם יקנה משהו לאשתו הממתינה לו זמן רב, כך הוא יראה לה, הנה גם בשעה זו, כשאני עייף בגוף ובנפש מההרצאה הארוכה שהעביר הרב החדש, עדיין חשבתי עלייך וחיפשתי חנות במיוחד כדי שיהיה לך טוב, עד כאן הכל מצוין וכוונתו כוונה ראויה היא, אלא שאותו בעל מתחשב, רצה כ"כ שיהיה טוב ומכובד, הוא בחר בחנות הגדולה שמצא, את החבילה היפה ביותר שם, וכך מחייך כל הדרך לבית בהנאה מרובה, הנה אני תורם למען שלום ביתי, אני משתדל לקיים מה שאני שומע, עכשיו אשתי תראה שהשיעורים שטענה שלא ישנו אותי, סוף סוף מועילים, וגם אני יכול להשתנות, הוא מגיע לבית ובחיוך לבבי נותן לאשתו את הממתק הקטן שמכיל בתוכו מסר כ"כ גדול, בליבו הוא מקוה כי הפעם זה לא יעבור כבשבוע שעבר שקנה לה גם את החפיסה היפה הזאת, וכשלא היתה תגובה, דן אותה לכף זכות, היא עייפה, לא מרגישה טוב, לא חסר סיבות, הפעם הוא ציפה לתגובה, ואכן, התגובה לא איחרה לבוא, אך ראה זה פלא, במקום לקבל חיוך חוזר, ותודה על ההתחשבות, אולי גם התנצלות על כך שהנה אכן הוא בזמן האחרון נהיה בעל מתחשב, הוא שומע דברים אחרים, דברים שבהחלט לא ציפה להם, הוא שומע אותה אומרת לו בנימת זלזול, גם לקנות לי מתנה אתה לא יודע, אמרתי לך שאתה לא יכול להשתנות, עשרים שנה אנחנו נשואים ואתה או לא מכיר אותי, או צוחק עלי.....! עודו המום ונטול מילים, היא פותחת לו את החבילה היפה שקנה, מה אתה רואה פה?! היא שואלת. מה אני רואה פה?! פיסטוק, זה מה שאני רואה! תגיד לי, היא לוחצת, אתה לא יודע, שמכל הדברים בעולם הדבר היחיד שעושה לי בחילות זה פיסטוק?! הרי מאה פעמים ראית את עויתות פני שראיתי פיסטוקים, אז זה המתנה שאתה מביא לי כל שבוע ועדיין לא קולט שזאת לא מתנה, זה בדיוק מראה את המצב שלנו.....
הבעל הזה שידר לאשתו כוונות טובות, אך היא לא קלטה את השדר, הם מדברים בשפה שונה, הוא מדבר היא לא שומעת, היא שומעת קולות, רואה דברים, אך אינה באמת שומעת ורואה, אינה מקבלת את מטרת הדברים, כי זאת לא שפתה, אילו במקום פיסטוק היה מביא לה גרעינים, אילו במקום תגובה ספונטאנית היה חושב ומדבר מתוך רגיעה, המצב היה שונה לחלוטין, אז היא היתה קולטת את המסר, מבינה את השדר, הוא היה מדבר בשפה שהיא מבינה, היא היתה בחינת וישמע יתרו, ולא שמעו עמים ירגזו...
חנוך לנער על פי דרכו
אך נתמקד יותר בעניין העדין של חינוך ילדינו, הרי שגם אם ישמיע האב תוכחה מרובה לבניו, מתוך כונה אמיתית וכנה לשנות את דרך בנו, ולהשפיע עליו חינוך בדרך התורה, יתכן כי אוזני הילד יקלטו את הקולות בחינת שמעו עמים ירגזון, אך יהיה רחוק מלהפנים ולשמוע שמיעה אמיתית כזאת המביאה להתקרבות ולשינוי הדרך, מכיון שאביו מדבר בשפה אחרת משפת בנו, סיפר אחד הרבנים החשובים העוסקים בנושאים אלו, שפעם שמע על ילד שהיה רגיל לגנוב חפצים מחבריו, ולא הועילו כל תוכחות הוריו ומוריו, הילד היה ונשאר גנב קטן, דבר שהדאיג רבות את ההורים, בצר להם פנו לרב לראות אם יש דרך להניאו ממעשיו ולחנכו שדבר זה חמור הוא, קרא הרב לילד הושיבו במשרד ושאלו בא ונגיד שאני הגנב ואתה אבא שלי ועכשיו צריך אתה להעיר לי על כך, מה היית אומר לי, הילד הסתכל על הרב בעניים חמורות סבר וקרא לעברו "איך אתה מסוגל לעשות דבר כזה?! אתה נורמלי? לגנוב?! זה ממש אסור, אני לא מבין אותך" אמר הרב להורים, אתם מבינים?! מה הילד יודע על האיסור לגנוב, הוא יודע רק שממש לא מבינים איך הוא מסוגל לגנוב, אבל מה לעשות הוא כן מסוגל, הוא באמת לא מבין שהוא לא נורמלי, הוא רק יודע שזה מבהיל את ההורים שלו והם ממש כועסים, אז בסדר, הוא ידאג שפעם הבאה כשיגנוב הם לא ידעו! מה חסר כאן כדי שסוף סוף הילד יקלוט שהמעשה הזה באמת מעשה פסול?! רק דבר אחד, להשמיע לו שאסור, שלא רק ישמע קולות, מקולות אפשר לפחד אבל לא להבין ולהפנים באמת, הילד הזה צריך שמיעה אמיתית, שמיעה שיש בה הבנה, ואחריות זו היא אחריות המשמיע, אם אין משמיע אין שומע, ובתור משמיע צריך לברור את הדרך שבה השומע באמת ישמע, אם לא תצרח ותצעק יום ולילה על אותו ילד שאתה לא מבין איך הוא מסוגל לגנוב, אלא פשוט תמחיש ותסביר לו בנחת ובחכמה רבה המשתנה מילד לילד הרי שאתה השמעתה וסופו של דבר שאף הוא ישמע, כי שמיעה נקראת רק זו הנקלטת והמשפיעה, ובדרך כלל כאשר משמיעים שומעים.
זה שאמר שלמה המלך חנוך לנער על פי דרכו, לא כל אדם שוה בשמיעתו לחבירו, לא לכל ילד ניתן להשמיע דברים בצורה שוה לילד אחר, השווה זאת הרב וולבה שליט"א לעצי הפרי, אין ספק ששיח הבננות צריך טיפול אחר מעץ התפוח, אם נגדל שיח בננות ועץ תפוח, ולשניהם ניתן טיפול זהה, לפחות אחד מהם ואולי אף שניהם לא יצמיחו פרי, כך בחינוך הילדים חייב לדעת מה הן תכונותיו של כל ילד ולהתחשב בהן, אין דרך חינוך אחד שווה לכולם, יש והינך משמיע דבר תוכחה, האחד שומעו ומפנימו, והאחר הכניס באוזן אחת והוציא באוזן השניה, הוא שמע קול ותו לא.
שמע בני מוסר אביך
שמע בני זוהי דרישה, אך האם אנו דואגים שיהיה לו מה לשמוע? האם בשמיעת קולות עסקינן?! לעתים רוצה אדם להנחיל לבניו את קדושת השבת, יקרת התורה, ומעלת התפילה, ובמקום כך מקבל את התוצאה ההפוכה ואף הקיצונית ביותר ממה שרצה וכיוון, הוא יכול להשמיע לבנו רבות, אך בנו לא שמע, אולי יש כאן שמעו עמים ירגזון חיל אחז וכו', פחד?! אולי, חינוך- לא! במקום הערכת התורה ולומדיה יש כאן במקרה הטוב הצלחה זמנית במבחנים, כי אם לא האבא יכעס, אבל הערך האמיתי הפנימי לתורה, החשבתה כערך עליון, זה חסר בליבו פנימה, כי הוא לא קיבל את זה, הוא רק אולף למצבים מסוימים, את תוצאות חינוך זה נראה ככל שיחלפו השנים, אזי יתגלה הערכתו האמיתית של הילד הבוגר לתפילה, לשבת, לתורה וכיוצ"ב, יכול האב לבכות ולזעוק הרי כל חיי חנכתיו, השגחתי עליו בשבע עיניים, כיוונתיו בדרך הישר, היתכן שאין פרי לטרחתי ? האמת היא, שעל אף כוונותיו הטובות הוא אמנם עשה הכל, אך דבר אחד שכח, לדבר אל הילד בשפה שישמע אותו, הוא צעק, כעס, הוכיח, רק לא השמיע מוסר בדרך הנכונה בדרכו של הילד, ואלו תוצאות של ילד שלא שמע מעולם מוסר.
אברך ת"ח גדול שהביא את בנו לישיבה אצל הרב וולבה הציג את בנו כנער אשר לו מידת הבושה, עד שלא היו שומעים אותו מדבר, בתחילה סברו שמא זאת אכן מידה מיוחדת אצל הנער, עם הזמן התברר העניין, האב מתוך כוונה טובה ומרוב צדקות, לא התיר לילדיו לצאת מחוץ לבית, לשחק?! בשום אופן, הרי אפשר בזמן הזה ללמוד, ומשחק הוא ביטול תורה ודברים בטלים, האבא דיבר? אולי! מה שבטוח שהילד לא שמע, הוא אולף, אביו דיבר אליו בקולות, קולות אלו הפחידו את הילד ואילפוהו, אך לא חנכוהו, סוף דבר שגדל הנער הזה אכול שנאה לאביו, פרק עול תורה והקים משפחה על טהרת החילוניות, והכל נבע מתוך כונה טובה, אך מוסר לא נותנים בכוונות וצעקות, מוסר מדברים, וכשמדברים שומעים, ואם לא שומעים כנראה שלא דברו, כי לדבר זה מקצוע המצריך התבוננות ייעוץ והבנה.
סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א על אברך יקר שהיה רגיל לטייל עם בנו מידי פעם, ולהעירו בדרך על דברים הצריכים תיקון, כך היו הולכים בערבים ומדברים על דא ועל הא ובין הדברים היה האב משחיל את דברי המוסר בצורה חביבה בוגרת ונעימה, באחד מאותם ערבים הגיעו לגן קטן והתיישבו אחד הספסלים, וכך הניח האב את ידו על כתיפו של הבן בחיבה ואהבה ופטפטו להנאתם, ממולם ישב בחור צעיר בן למשפחה בני תורה, שסטה מן הדרך עד שהיה מטיל מוראו על השכונה כולה, אך עתה ישב לבדו על הספסל ובכה בדמעות ממש, ניגש אליו האברך התיישב לידו ושאל, מה קרה מדוע אתה כ"כ בוכה? אמר לו הבחור, אם פעם אחת אבא שלי היה יוצא איתי לטיול בגינה כמו שאתה יוצא עם בנך, אם פעם אחת היה מניח את ידו על כתפי, אזי לא הייתי מגיע לאן שהגעתי היום...
גם אביו של ילד זה הוא אברך שיש לו כוונות טובות, הוא דאג שבנו תמיד ילך לתפילה, וח"ו שלא יבטל תורה, אבל הוא אף פעם לא דיבר איתו בדרכו של הילד, הוא כעס, רטן, הגיב בספונטאניות למעשי הילד השליליים, ולא בדרך התבוננות וחשיבה, פיו של האב דיבר, אוזני בנו לא שמעו.
ניקח דוגמא נוספת, וראוי שנצטט לשון המשגיח הגר"א רוט שליט"א בתיאור הדברים, יש ילדים שעבורם השבת היא היום הקשה בשבוע, בשבת בוחנים אותו על החומר של השבוע, הוא צריך לשבת במנוחה ובשקט ליד שולחן שבת מבלי שיהיה לו מה לעשות שם, שהרי הוא לא מבין מילה ממה שהמבוגרים מדברים, ואם הוא זז צועקים עליו: שולחן שבת! בשבת בצהרים ההורים ישנים ואז מתעוררת בעיה חדשה, יש לו כמה שעות שאין לו מה לעשות בהן, להעיר את ההורים אסור, לצאת החוצה אסור, הוא עוד עלול להעיר את השכנים, תראו כמה בעיות גורמת לו השבת, ואם הוא נוגע במשהו, צועקים עליו: מוקצה! ואם הוא עושה מלאכה בשבת מחוסר ידיעה צועקים עליו: בורר, טוחן, מבשל, כך שהשבת הופכת אצלו ליום של סיוטים, ואח"כ עוד מתפלאים למה הוא לא אוהב את השבת, ושוכחים שהוא עדיין קטן ואינו מבין מה רוצים ממנו כלל וכלל! ובית הכנסת, זה המקום הכי מאמלל בעבורו, אביו מושיב אותו על ידו, הוא לא יודע מה רוצים ממנו בכלל, בסה"כ הוא ילד קטן ומזהירים אותו, אל תזוז! אל תדבר! וכך יש לו סיוטים מבית הכנסת, ויש כאלה שיש להם סיוטים מהסליחות, האבא מעיר בבוקר את הילד המסכן הזה, והוא נגרר בעל כורחו לבית הכנסת, אבל תחשבו, האם מישהו אמר לו מה זה סליחות? וכך גדל הילד כשיש לו סיוטים מהסליחות, מהשבת, מנטילת ידיים ומכל המצוות.
הילד מעולם לא שמע, הוא רק היה בחינת שמעו עמים ירגזון, הוא לא הבין כי לא היה מי שיסביר ולא רק ישמיע קולות.
להבחנה זו של המשמיע צריך הרבה סייעתא דשמיא והתבוננות בנבכי נפשו ונפש עמיתיו, חכמה מרובה אנו צריכים על מנת שדברינו ישמעו, ולא רק יאמרו על ידינו, אדם יכול לצעוק אך אם החלון סגור לא יהיה מי שישמע אותו, אם רק יפתח את החלון יוכל לדבר בנחת והכל ישמעו דבריו, החכמה היא למצוא את המפתח לחלון נשמתו של האדם, לעיתים אנו משתמשים במפתח הלא נכון ובמקום לפתוח פתח אנו נועלים יותר עד כדי קלקול.
כיצד נעביר מסר ללא קול
העברת מסר והפנמתו, אינה בהכרח כלי הנתון בידי הלשון, רצון ההשמעה הטבוע באדם לעיתים גורע הוא, הסיפור הבא הוא דוגמא לאדם שרוצה לחנך, אך בחכמתו הבין שכדי שהמסר יקלט לפעמים צריך שתהיה שמיעה ללא השמעה - דהיינו הפנמה של הדברים שהיו אמורים להאמר ולא נאמרו, צריך לעיתים לנהוג בתחבולות ולאו דוקא ע"י הלשון.
בישיבה בבראנוביץ החמיר המצב הכלכלי מיום ליום עד שלמנהלי הישיבה לא היה כסף ולו להוצאות הבסיסיות ביותר של הבחורים הוי אומר אוכל לכל הפחות כבר לא נשאר, בישיבה זו כיהן הגאון רבי אלחנן וסרמן כראש הישיבה ולאור המצב החליט לצאת ולהתדפק על פתחי נדיבים, לשתפם במצוות החזקת התורה ולהציל את הישיבה מקריסה.
בעיר מינסק השכנה התגורר תומך עולם התורה הידוע מר דיוויס, שמו נישא בפי כל כאיש חסד, נדיב-לב, פטרונן של הישיבות בליטא, מכל קצות הארץ נהרו אליו גבאי-צדקה ומנהלי מוסדות תורה. את כולם קיבל בסבר פנים יפות והעניק להם תרומה הגונה, ולשם פנה בתחילה רבי אלחנן.
מר דיוויס גר בבית גדול ומפואר, מדרגות שיש בצבע ירוק-תכול הובילו אל דלתותיו הגדולות, הבית ניצב בטבורה של גינה רחבת-ידיים, מוקפת עצים גבוהים, שהעניקו לה צל תמידי. ובתוך הבית פנימה - פאר והדר מעוררי השתאות, ריהוט כבד ויקר, נברשות ענק מרהיבות, שטיחים משובחים מקיר אל קיר, ביתו המה רוב שעות היום מסוחרים שבאו בענייני מסחר, וגם יהודים רבים וביניהם ראשי ישיבות שהיו במצוקה.
אותו יום שנסע אליו רבי אלחנן היה יום חורפי, קר ומושלג, הדרכים היו בוציות וקשות למעבר. רבי אלחנן לא שם ליבו לקשיי הדרך. עולה של תורה - עול החזקת ישיבתו - על כתפיו, הולך הוא ורגליו מבוססות בבוץ ובשלג, בהגיעו סמוך לבית הנדיב, עצר לרגע מלכת והביט על עצמו, והבחין כי מכנסיו מנעליו וכל לבושו מטונף בבוץ מהדרך הכל כך קשה, כיצד אוכל להיכנס כך לביתו המפואר של הגביר הגדול?! הרהר, הרי כשאכנס פנימה אטנף את השטיחים והרהיטים הנאים, בתוך כך נזכר, כי בפעם האחרונה שביקר בביתו של מר דיוויס, הבחין בכניסה נוספת מצד אחר של הבית. הפעם אכנס משם החליט.
בשעה שנקש רבי אלחנן על דלת הכניסה הצדדית, שהו שתי בנותיו של מר דיוויס במטבח הבית וסעדו את ליבן. כששמעו את הנקישות, היו בטוחות כי הנה בא מוכר הביצים או מחלק החלב, שרגילים היו להיכנס מדלת זו, אך כשנפתחה הדלת, גילו הבנות לתדהמתן את ראש הישיבה בכבודו ובעצמו. מיהרו השתיים בשמחה לקרוא לאביהן: "אבא, אבא, רבי אלחנן וסרמן הגיע!".
"רבי אלחנן?!", שאל האב, כשניכרים סימני ההפתעה בפניו היכן הוא? הרי לא ראיתיו נכנס בעד הדלת? "ממתין הוא על מפתן הדלת הצדדית, בפתח המטבח", השיבו הבנות.
מר דיוויס נכנס למטבח, ראה את רבי אלחנן עומד בפתח ולא נכנס, בתוך כך פתח רבי אלחנן בדברי התנצלות על הבוץ שהביא בנעליו והסביר בכך מדוע הופיע מהכניסה הצדדית. לפתע פרץ מר דיוויס בבכי, הוא בוכה ובוכה, מתקשה להוציא מפיו כמה מילים. "מה עשית לי רבי!" רבי אלחנן מביט בו, נבוך ומשתאה, מנסה להבין על מה בוכה הנדיב הנודע. והעשיר מוסיף לבכות ושואל בגרון חנוק: "רבי, מה חטאי ומה פשעי, מדוע הרבי נוהג עמי כך?" לרגע חשש רבי אלחנן שמא דיבר עליו מישהו לשון-הרע ושאל: "מה עשיתי? אינני יודע על שום רע שעשיתי לך, להפך, מאז ומעולם חשבתי עליך רק דברים טובים!".
"הרבי מקלקל לי את חינוך בנותיי", התעשת מר דיוויס. "הבנות שלי רואות כל היום רק כסף ועוד כסף, סוחרים יוצאים ובאים, מוכרים וקונים. ואני חרד מאוד, שמא בבוא היום לא ירצו להינשא לבני-תורה, אך בזאת נחמתי - הן יודעות שהתורה יקרה בעיניי יותר מכסף, הן רואות שכאשר מגיע זמן השיעור הקבוע, אני עוזב הכול והולך ללמוד, גם אם יהיה הבית מלא סוחרים. הלימוד אצלי הוא קודש-קודשים.
"וכעת, מה עשה ראש-הישיבה? במקום להיכנס בדלת הראשית, קרא לי לבוא למטבח. בכך הראה לבנות כי אי-אפשר להיכנס עם בוץ ושלג מהדלת הראשית. איה כבוד התורה? הלוא מעתה יחשבו שהשטיחים שלי חשובים יותר מהתורה ומכבוד לומדיה!"
"הבנתי", אמר לו רבי אלחנן. "ובכן, מה רצונך ממני עכשיו?".
"אבקש מהרבי טובה, יבוא-נא עמי עכשיו מסביב וניכנס יחדיו מהדלת הראשית, ידרוך הרבי על השטיחים ויישב על הספות, שיתלכלכו וייטנפו, יראו בנותיי וייכנס בליבן, שהתורה וראש הישיבה חשובים פי כמה וכמה מהשטיחים ומספות הקטיפה".
לרבי אלחנן לא הייתה ברירה אלא לציית לבקשת בעל-הבית. הם יצאו החוצה, הקיפו את הבית ושבו ונכנסו פנימה מהכניסה הראשית, נעליו של רבי אלחנן אכן טינפו כהוגן את השטיחים המפוארים ומכנסיו הכתימו את ספות הקטיפה.
לימים, כשסיפר זאת רבי אלחנן וסרמן, הוסיף ואמר: "בזכות חינוך זה שנתן מר דיוויס לבנותיו, זכה לשני חתנים תלמידי-חכמים", כשפרצה המהפכה הקומוניסטית ניטל ממר דיוויס כל רכושו, עד שנעשה עני מרוד ממש, הוא היה אומר: "מכל עושרי לא נשאר לי דבר, חוץ משני יהלומים - שני חתניי" . – כמה עוצמה יש לחינוך עם התבוננות, חינוך לא של השמעת קולות גרידא.
התורה נמשלה לחלב
ר' אלחנן, היה רגיל ללמוד עם "בעל הבית" אחד כשרוני, במשך כמה שנים לפני פסח היו לומדים את ההגדה, והיות וכך עברו מספר שנים, החליטו ללמוד את ההגדה עם הרי"ף והראשונים, והלימוד עלה יפה, באחד הערבים הללו אחרי הלימוד אמר ר' אלחנן "כנראה שהערב לא הגענו לרמת הלימוד שאנו רגילים בה, לא למדנו בהתאם לרמה שלנו" התחיל ר' אלחנן לחשוב מדוע הרגיש כך, ולאחר שחזור העניינים הבין מה שקרה, בזמן הלימוד נכנס קרוב משפחה של אותו בעל בית, והוא הזמינו לשבת איתם להמשך הלימוד, והיות ורמתו לא היתה כרמת התלמיד הקבוע שלו, ההסברה ירדה באופן אוטומטית לרמה הממוצעת של שניהם, - הסביר זאת ר' אלחנן, בכנס הדרכה למחנכים בירושלים וכך אמר: התורה נמשלה לחלב, מהו המשל לחלב? מה הדמיון של תורה לחלב? שמתי לב לדבר אחד, החובות הלבבות בשער הבחינה , מדבר על פלא גדול שברא הקב"ה, כשאמא מניקה את התינוק, הדד מתאים את עצמו לצרכי התינוק בדיוק, שלא יקבל פחות מדי וישאר רעב, ושלא יקבל יותר מידי ויחנק ח"ו,- ראיתי שקול ה' בכח, בכוחו של כל אחד ואחד , זה הליך אוטומטי, שהרי לא הרגשתי בזה כלל בשעת מעשה, ויותר מאוחר כשהרגשתי בזה הייתי צריך להתבונן מה גרם לזה, זהו "חלב" הדד מתאים את עצמו לתלמיד, במה דברים אמורים? כשהרב דואג שהתלמיד ידע מה שהוא צריך לדעת בלימוד, אם הרב דואג לחלב שלו- לרוקן את החלב שלו, הוא עלול חלילה לחנוק את התלמיד.
עד כמה הדברים חודרים עמוק, כמה צריך אדם ליגע את עצמו בהבחנה ולימוד נפש בנו, תלמידו, על מנת שדברים שישמיע לא רק בעניני תורה, גם בעניני מוסר ותוכחה, לא יהיו סתם דברים של קולות, שאם מועילים הם, מועילים רק לרוקן חלב כעסו של האב, אך פוגעים והורסים את הבן השומע ששומע רק קולות אך שמיעת הבנתו רחוקה היא, ובמצב זה לא רק שאין קולות אלו יועילו, אלא עשויים ח"ו לחנוק את הילד, ובמקום לקבל את תוצאת כוונת הלב, אנו מקבלים תוצאת השמעת הלשון וקבלת האוזן, פרשה זו מלמדתינו בנושא זה, כי עלינו לשים לבנו לבל יהיה ילדינו בגדר – ויודע, אלא בגדר – וישמע, איזו היא שמיעה זאת המביאה לההתבוננות של קולות הנשמעים, דוגמת שמיעה ששמע יתרו, ובעטיה בא ונתגייר.
מקור: הרב שלום אביחי כהן שליט"א |
