פרשת ויקרא פורשת בפנינו מגוון רחב של קרבנות; הפרשה פותחת בקרבנות נדבה, אולם החלק המרכזי שבה מתמקד בקרבנות חטאת ואשם. עוד בטרם אנו ניגשים לעיסוק בפרטי קרבנות אלה, ניצבת בפנינו שאלה הנוגעת למהותם של אותם קרבנות: אנו עוסקים באדם שחטא בשגגה ומעשיו נעשו ללא כל כוונה למרוד ביוצרו או להכעיסו, ואם כן מדוע נחייבו בקרבן על מעשים אלו? הרמב"ן נדרש לשאלה זו, וכך הוא כותב:
"כיצד? הרי שאכל חלב בשוגג נקרא חוטא, שכן קראתו התורה בכל מקום. ומהו חטאו? שלא נזהר בעצמו ולא היה ירד וחרד אל דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזירותיו של הקב"ה, ועל דרך זה הוא טעם חטא השגגה בכל התורה. ועוד, שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב ונטמתם בם, לפיכך נקרא שוגג חוטא" (תורת האדם, עמוד ר"ע בהוצאת מוסד הרב קוק).
לפי הרמב"ן ייתכנו שני טעמים להבאת קרבן על חטא בשגגה:
אפשרות א': לפי הצעתו הראשונה הרי שהשוגג מכפר בקורבנו על ההתרשלות בבירור העובדות, או חוסר ידיעתו את דיני התורה.
אפשרות ב': בהמשך דבריו הוא מציע שהחוטא בשוגג מכפר על עצם העבירה שביצע, שהיא שלילית מטבעה.
מתוך דבריו אנו מתוודעים לשתי גישות מחשבתיות שונות בנוגע לחטאיו של אדם: לפי האפשרות הראשונה אין העבירה שלילית במהותה, לכן הבאת הקרבן מחויבת רק מצד חוסר ההשתדלות של האדם להימנע מעבירות. ההבנה הזאת מנתקת בין דיני התורה למציאות בשטח, וקובעת שאיסורי התורה אינם משפיעים על העצמים השונים שאליהם הם מתייחסים. למשל: לפי הבנה זו איסור אכילת החזיר אינו משפיע על עצמותו של החזיר, ואינו מגדירו כדבר שלילי, האיסור רק קובע שלאדם אסור לאכול אותו. מאידך, ההבנה השנייה רואה את הדברים האסורים בעין שלילית, לפיה חפץ שנאסר ע"י הקב"ה מקבל זהות שלילית וכעת אכילתו אפילו בשוגג זוקקת כפרה. הקרבן נועד לכפר על מעשה העבירה של האדם, שעל אף היותו שוגג הוא הושפע מהמעשה כשלעצמו.
את התפיסה העקרונית הרואה במעשה עבירה פגיעה בנפשו של האדם, וזאת למרות שהיא נעשתה בשוגג, הרחיב ר' יוסף ענגיל (אתוון דאורייתא כלל י'). לטענתו יש מקום לחלק בין איסורים שונים - איסורים בעלי זמן מוגדר כגון: שבת, מועדים וכו', אינם בעלי זהות שלילית. הסברה לכך היא פשוטה: אם נאמר שמלאכת הזריעה הינה במהותה פוגעת בנפש האדם, כמו אכילת מאכלות אסורות, הרי שאז היינו מצפים שאף ביום חול היא תהיה אסורה; הגבלת האיסור ליום אחד בשבוע בלבד, מוכיחה שהאיסור נוגע לאדם בלבד, ואינו מושפע מעצם המלאכה.
באופן זה מיישב ר' יוסף ענגיל שאלה לשונית של התוס' יו"ט. השאלה נוגעת לניסוחה של משנה מפורסמת במסכת שבת:
"אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש והקוצר..." (עג.).
המשנה מונה את אבות המלאכות שנאסרו בשבת. התוי"ט הקשה מדוע נקטה המשנה בלשון "הזורע, החורש..." ולא התייחסה לעצם המלאכה, דהיינו - זריעה חרישה וכו'. תשובתו של הר"י ענגיל היא שאיסורי שבת אינם נוגעים למלאכה עצמה אלא לעושה המלאכה, לכן העדיפה המשנה להתייחס לפעולת האדם - הזורע והחורש, ולא לשם המלאכה - זריעה חרישה וכו'.
נשוב כעת לנושא בו פתחנו. אם נצרף את שני הכיוונים שהציע הרמב"ן בהסברו חובת כפרתו של החוטא בשגגה, נוכל לבאר פרט נוסף העולה בפרשה. כפי שמבואר בפרשה זהותו של קרבן החטאת משתנה מאדם לאדם: הכהן המשיח מביא פר בן בקר, הנשיא מביא שעיר עזים, ואילו אדם רגיל מביא שעירת עזים או כבשה. לכאורה יש לתמוה על חלוקה זו - מדוע זהות החוטא משנה את סוג הקרבן, וזאת למרות שמדובר בעבירה זהה? התשובה לשאלה זו ברורה לאור דבריו של הרמב"ן: קרבן החטאת אינו נועד רק לכפר על מעשה העבירה עצמו, התורה מפנה אצבע מאשימה כלפי החוטא גם משום שלא למד היטב את חוקי התורה ולכן נכשל. אך ברור, שחוסר הידע של אדם פשוט מ'עם הארץ' אינו כה חמור כמו בורותו של הנשיא או הכהן המשיח. מאותם דמויות חשובות אנו מצפים לבקיאות רבה יותר וזהירות יתירה, ממילא ברור מדוע אף קרבנם שונה מזה של אדם רגיל.
מקור: איתן אדרעי |
