פרעה – כח בחירתו ויכולתו לשוב בתשובה

   

   לאחר שבפרשה הקודמת דובר אודות התעללותו של פרעה מלך מצרים בעם ישראל, והטחות האשמה שהטיחו העם במשה ואהרון כי בגללם הוכבד עבודתם אשר גם כך היתה בלתי נסבלת, נשבע הקב"ה לקיים הבטחתו הקודמת, ולגאול את עמו משיעבודם ולא תעכב מדת הדין גאולתם (1 – שמו"ר ו ד), וכך מקדים ומגלה למשה את אשר יארע בהמשך, משה ידבר לפני פרעה, ואחריו יטעים אהרון את הדברים שוב ושוב (2 – רש"י, שפתי חכמים ממהרש"ל), אך עם כל זאת ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים, ולא ישמע אלכם פרעה, ולבסוף והוצאתי את בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים, וידעו מצרים כי אני ה'.

   מצד אחד תבנית המאורעות העתידים לבוא על פרעה ועמו צפויה וגלויה כבר כעת למשה ואהרון, ומדברים אלו ניתן להבין כי כלתה הרעה למצרים, וכבר נגזרה גזירה על אכזריותם הרבה לבנ"י, ואכן אכזריותו של פרעה היתה כל כך גדולה עד שהיה שוחט שלוש מאות תינוקות מעם ישראל כל יום, חציים בבוקר וחציים בערב כדי להרפא מצרעתו כפי שיעצו לו איצטגנינו, הוא שגזר ללא חמלה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ובמו ידיו טבח כ"כ הרבה תינוקות, לבד מהתעללותו בעם שלם אשר נוכח הפחד מהמוות, וצער היסורים והמכות של נוגשיו לא שמעו אל משה אף שבא לבשר להם בשורות טובות ובמקום להתעודד ולקוות אמרו לו בן עמרם הניחנו במקומינו ואף שהיו מאמינים במלכות שמים ובנביאות ( 3- אור החיים הקדוש) ובנוסף לכל זה מצהיר רשע זה, לי יאורי ואני עשיתני (4 – יחזקאל כט ג) וקבל עם ועידה מכריז מי ה' אשר אשמע בקולו, כזה אכזר וכפרן, הרי שכל עונש שינתן לו, מצידנו ראוי הוא ללא כל רחמים.

   

   אך מאידך מנסה הקב"ה ע"י משה כמה פעמים ופונה אל פרעה ע"מ שיחזור בו, וכבר במכה הראשונה מצוה ה' למשה לך אל פרעה בהשכמת הבוקר, בזמן שיוצא לנילוס בהסתר לנקביו לקיים מה שהתגאה לעמו כי אלוה הוא, ומכניס ואינו מוציא, ושם במקום קלונו שנתגלה סודו (5 – אור החיים הקדוש) תאמר לו, כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה', מזכירו בתחילה את ידיעת ה', ואחרי כן ממשיך ואומר הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם, ועל כך כתב האור החיים הקדוש, עוד רמז לו כי מזה ידע מדת רחמיו יתברך על הנבראים, בראות לפניך היאור נהפך לדם כדי שתשוב ותשלח ולא תמות, ואם לא היה צד הרחמים היה מכה בו ומאבדו מן העולם, וקל וחומר הדברים, ומה יאור גדול מהפכו לדם, אדם אמגושי (6 – מו"ק יח. – ובשבת פליגי בה, חד אמר חרשי שהיה מכשף, וחד אמר גדופי מין האדוק בע"ז ומגדף תמיד את השם ומסית אנשים לע"ז) כמותו לא כל שכן, והוא אומרו בזאת תדע כי אני ה' שאני מתחכם עליך בדברים גדולים כזו של הכאת אלוהיך, כדי שתאמין ולא תאבד.

   

   בדברים אלו אנו רואים עד כמה מגיע מדת הרחמים עד שאינה נתפסת כלל בדעתינו, אפילו רוצח שפל וכופר ומסית כפרעה, עדיין אין רוצה הקב"ה להאבידו ומנסה לעוררו אולי ישוב וישלח את בנ"י מתוך אמונה ללא מכות ועונשים, ואמנם שכבר מתחילה ידע כי יסרב לשמוע בקולו, אך עדיין היתה לו אפשרות לשוב לבחור בדרך האמונה וההכנעה, דזכות הבחירה לא נטלה ממנו, וזה שאמר ה' למשה ואני אכביד את לב פרעה, שלא יוציאם מכח המכות, שאז אינו בוחר ושב בלב שלם אלא מחוזק והשפעת המכה, ואין בחירת הטוב והרע שקולה, ולזאת באה הכבדת הלב שלא תשפיע המכה, ומעתה הטוב והרע לפניו בבחינת בחירה שווה (7 – שפתי חכמים, בית הלוי פר' שמות), ורק בהתבוננות יבחר בטוב וישלח את בנ"י ממצרים, ומה שאמר בתחילה ולא ישמע אליכם פרעה, אינה גזירה, אלא שאמר כי זאת מציאותו לפי טבעו ומזלו, אבל לא ישתנה מכל האדם שעל אף טבעיו מכח מזלו, ניתן לו שכלו לכפות על מזלו, ולהוציאו מתחתיו להיות טוב או רע (8- ראב"ד הל' תשובה פ"ה ה"ה) ואף פרעה אילו היה משתמש בשכלו ומתבונן בדברי משה ונכנע מלפניו, היה מונע את כל יסוריו וייסורי עמו, וזאת היתה ביכולתו אף שהשחית כ"כ כלפי עם ישראל ובורא עולם.

   פרעה הפסיד את ההזדמנות שנתנה לו, הפסדו היה מכח גאוותו שהיתה חוסמתו מלהתבונן, כל פעם שנכנע מכח המכה, היה חוזר לסורו מיד אחר הכבדת לבו ואיזון כח הבחירה שבו, כי לעולם באמת הפנימית שלו לא התגבר על מדת הגאווה שכוננה בקרבו, וזאת הביאתו לתגמול על פשעיו ופשעי עמו, ובילק"ט(ילקוט לקח טוב) הביא שיש ואדם אף שטבעו להצדיק טעויותיו יודה הוא במקום שאהדת ציבור תהיה לו מכך, ובליבו פנימה מרגיע את עצמו שאליבא דאמת צדיק הוא, אבל שונה הדבר כאשר הולך אדם בטעותו קבל עם ועידה, ומוכיחים אותו על פניו שחוטא הוא, אומר הוא לעצמו הרי זו בושה גדולה מאוד שיודה עתה בכשלונו וכיצד נהג עד כה במעשיו שלא כהוגן, אשר על כן מתעוררות מידותיו ואומרות לו אסור לך להודות בשום פנים ואופן אלא אדרבא צא והכרז בגאון שאינך משנה דעתך כי היא האמת והלחם על כך עד הסוף, ועל כך כותב הגרי"ל חסמן זצ"ל באור יהל ח"ב פר' בא דזהו לפתח חטאת רובץ ( בראשית ד) כלומר: שהחטאת הוא השקר הרובץ על האמת ומכסהו, נמצא כי לבו יודע גם את האמת הטמון תחתיו, אבל את השקר הוא רואה לפניו גלוי.

   

   

   

   פרעה – בגלגולו כמלך נינוה

   

   ובאמת בסופו של דבר אף פרעה הכפרן הגדול עשה תשובה, ובשלב מאוחר יותר כאשר נתגלגל לנינוה ראינו שעמדה לו תשובה זו וכך מביא המדרש בשם רבי נחוניא בן הקנה (9- ילקוט שמעוני תרי עשר, יונה ג ד) תדע לך התשובה מפרעה שמרד בהקב"ה מאד מי ה' אשר אשמע בקולו, ובלשון שחטא, בו בלשון עשה תשובה מי כמוכה באלים ה', והצילו הקב"ה מן המיתה לספר כח וגבורתו שנאמר ואולם בעבור זאת העמדתיך ומלך בנינוה, ואנשי נינוה כותבים כתבי עמל וגוזלים ומתעבין במשכב זכור, ושלח הקב"ה יונה להתנבא עליה להחריב ושמע פרעה ועמד מכסאו וקרע בגדיו ולבש שק והכריז בכל עמו בהמה מצד אחד וילדיה מצד אחד, ויקראו אל אלוקים בחזקה, כיון שראה הקב"ה באנשי נינוה ששבו מדרכם נח מכעסו ועמד מכסא דין וישב על כסא רחמים ונתרצה ואמר סלחתי.

   

   כמה גדולה היא התשובה, וסגולתה עצומה היא לכל אדם ובכל מצב, ובסיפור פרעה אנו רואים את אי עשייתו תשובה בתחילה משום סירובו להכנע למלכות שמעליו, הוא שכנע את עצמו קודם לעמו, כי הוא בכוחותיו ובשליטתו בכוחות הכישוף, יכול לשנות כל מה שירצה בעולם, ולאורך כל המכות עדיין ניסה ליישב את הסתירה לדרכו בסוג כישוף כביכול של משה רבינו, ושבסופו של דבר הוא המלך שיגבר וינצח, זאת עד שבסופו של דבר קלט את משמעות הדברים שאינם אלא כח שלטון אמיתי שקיים הרבה מעליו, ואת זה ביטא בצעקתו מי כמוך באלים ה', וזאת ההכרה שבסופו של דבר הצילתו לבל יאבד, והעידו על כך הקב"ה שהמשיך להחיותו לספר כוחו וגבורתו.

   

   אלישע בן אבויה – הפסד התשובה מסיבות אחרות

   

   ואמנם, הפסד סגולת התשובה אינה רק נחלת האיש אשר לא יכיר בוראו כאותו פרעה, יש ויורד האדם ממדרגה למדרגה עד שנמצא בשפלות ממש, ובעומק הבוץ הרוחני שאליו נקלע מרגיש שפשוט אין לשכמותו סיכוי לשוב, משום שהשחית כל כך, ואף זה טעות גדולה המסוגלת להביא את החושב בדרך זו לאבדון.

   

   דוגמא למהלך חשיבה זה, מצינו אצל אלישע בן אבויה התנא הגדול שעליו אמרו (10- רות רבה פרשה ו) שלא הייתה העזרה ננעלת על איש חכם וגיבור בתורה בישראל כמותו, וכיוון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית או בבית המדרש של טברייא היו כל החברים עומדים ומאזינים לדבריו, ואחר-כך באים כולם ונושקין אותו על ראשו. אם בטבריא כך - קל-וחומר בשאר מדינות ובשאר עיירות, ואותו אלישע שהיה רבו של רבי מאיר בעל הנס, בד בבד עם תלמודו היו ספרי מינים נושרים מחיקו ואט אט השפיעו עליו עד שהלך ויצא לתרבות רעה, חלל את השבת, התחבר לרומאים, וביקש לנתק ילדי ישראל מתורה ויראת שמים, הגמ' מביאה את ירידתו הדראסטית של אלישע לפי נקודת מבטו הוא, וכך מספרת שפעם אחת היה רוכב על הסוס בשבת והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו כיון שהגיע לתחום שבת אמר לו מאיר חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי הסוס עד כאן תחום שבת, א"ל אף אתה חזור בך, א"ל ולא כבר אמרתי לך, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר.

   

   אלישע בן אבויה הגיע למצב שבו הבין כי יותר אין לו סיכוי לשוב, ומכאן ואילך מה לו להתעורר ולנסות, והלא בלאו הכי אינו מקובל למעלה, וע"ז מביאה הגמ' את תגובתו לקריאת הבת קול, אמר הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא, וממחשבה למעשה, נפק אשכח זונה תבעה, אמרה ליה ולאו אלישע בן אבויה את ששמך יצא בכל הארץ, עקר פוגלא ממישרא (11- צנון מהערוגה) בשבת ויהב לה, אמרה אחר הוא, וכל זה התחיל מיאושו מן התשובה, הוא לא התבונן להבין כי לא יתכן שתנעל עליו דלת התשובה ולא יוכל עוד לשוב לעולם, כי אז מעתה מה תפקידו מאחר וזכות הבחירה נשללה ממנו, קריאת הבת קול היתה עוד נסיון שהיווה משקל מאזניים להשפעה הגדולה של היום בקדוש ביותר במקום הקדוש ביותר, על אשיותו של התנא לשעבר, ואת בנסיון הזה לא שרד אלישע.

   

   ואת טעות זאת שמעתי להסביר, ונקדים לשאול הייתכן שהבת-קול תפסוק בניגוד ליסודותיה של אמונת היהדות, נגד ההלכה של "אפילו כפר בעיקר כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, מקבלין אותו, שנאמר: "תשב אנוש עד דכא" - עד דכדוכה של נפש? כיצד יעלה על הדעת שהתנא הגדול שהציץ בפרדס ונפגע ידחה? ואם בכל אופן אומר אחר לרבי מאיר תלמידו כי כך שמע הרי וודאי שאינו משקרו, וכך אכן שמע, ומה פשר העניין?

   

   ובהסבר הדברים יש להקדים את נוסח הירושלמי לדברי אחר ששונה קצת מנוסח הבבלי "שפעם אחת רוכב הייתי על הסוס ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אחורי בית קודש הקדשים ושמעתי בת קול "שובו בנים שובבים" - חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי".

   

   שוני הנוסחאות מרמז על טעותו של אלישע, איך פנה הבת-קול אל החוטא? מה שם קרא לו הבת-קול? אלישע בן אבויה, בשמו הנכון או "אחר" הכינוי שלו? התשובה היא פשוטה מאוד מילות העידוד "שובו בנים שובבים" בוודאי היו מופנים אל אלישע בן אבויה. הבת-קול קראה לו, התחננה לפניו, משכה אותו אליה, אותו פינקה השכינה כאם אשר בכל הנסיבות מלמדת זכות על בנה.

   

   המילה החריפה "חוץ" התייחסה אל "אחר" ולא לאלישע בן אבויה. הבבלי מוסר את הנוסח המדויק של הבת-קול. השכינה עוררה ומשכה אליה את אלישע בן אבויה, אך דחפה והרחיקה ממנה את "אחר", מדוע? מפני שהתנא האמיתי, החכם מחכמי ישראל אשר רבי מביא מתורתו בפרקי אבות - מעולם לא חטא, מעולם לא בגד בכנסת ישראל, מעולם לא התחבר לרומאים, מעולם לא רצה לנתק ילדים יהודים מתורה ויראת שמים. מישהו אחר בגד אישיות אחרת "אחר".

   

   הבגידה באה באורח מוזר. בבוקר אחד לא הכיר אלישע בן אבויה את עצמו, טעות איומה טעה בנוגע לעצמו רוח רעה וטמאה נכנסה בו, הקסימה אותו ושכנעה אותו כי אין הוא תלמידם של חכמי המסורה, כי שונא הוא את כל הקדוש, כי כנסת ישראל איננה אמו, כי עתידה איננו שלו, לפתע נלכד אלישע בן אבויה ברשתו של "אחר", שהתחזה כתנא לשעבר.

   

   ה"אחר" הזה ברח מבית-המדרש מכסיו של "אחר" זה היו נושרים ספרי מינין, ה"אחר" הזה חילל את השבת ולעג לכל היקר והקדוש, אולם אלישע בן אבויה האמיתי, חבוי במעמקי האישיות, מעולם לא בגד בקב"ה ובכנסת ישראל, הוא רק שבוי היה באישיות זרה ב"אחר", פעם אחת ביום-הכיפורים שחל להיות בשבת, נשתגע "אחר", עלה על סוסו בפרהסיא ודהר במהירות הבזק דרך ישובים יהודיים. קול דהרתו הדהד ברחובות הערים והעיירות הריקים בארץ ישראל, יהודים הביטו בהשתוממות דרך חלונות בית המדרש - מי הוא גס-הרוח המפריע את המנוחה של שבת שבתון? - שאלו משתאים ומבוהלים האחד את השני, פתאום קרה משהו מופלא, בנפשו של התנא המסובך, באישיותו המוקסמת, נתעורר אלישע בן אבויה, נשמה נהדרת, שהייתה רדומה במעמקי הנפש, נתעוררה. התקוממה לרגע, ודחפה את ידו של "אחר" שיכוון את הסוס כלפי קודש הקודשים, למה פתאום יעבור על פני קודש הקודשים כשהוא רוכב על סוסו, דווקא ביום-הכיפורים שהוא מחללו בפרהסיא"?

   

   אחר בעצמו התפלא מדוע הוא נמשך לקודש הקודשים בדיוק באותו יום הקשור ומהודק למקום הקדוש, פתאום התחילה הנשמה השבויה, בת מלך האסורה ברהטים, לדרוש ממנו שיכירה: "הכר נא, הכתנת בנך היא"? הזדהה איתי, עם כל העבר, עם רבותיך, עם חבריך, בוא אלי, הרחק מאתך את ה"אחר" - "אחר" אינו אתה, הוא השטן בעצמו! חזור בך, "שובו בנים שובבים, שובה ישראל"! הלא עיניך רואות כי נמשך אתה כאבן שואבת אל קודש הקודשים. אלישע, יום הכיפורים היום, הקב"ה ממתין ומצפה לכל אחד שיבוא אליו, אלישע, האינך שומע את הבת-קול המתחננת לפניך שתעשה תשובה? אתה דוהר כעת על יד קודש הקודשים- הזוכר אתה איך שהרבי היה מספר על עבודתו של הכהן הגדול, איך היה שר את ניגון הווידוי של הכהן הגדול? אלישע הכר את עצמך, האזינה לבת קול: "שובו בנים שובבים, שובה ישראל"! לרגע קט עיכב אלישע בן אבויה את סוסו ובת קול הגיע לאוזניו: "שובו בנים שובבים, שובה ישראל" - חוץ מ"אחר". כוונת הבת-קול הייתה כי אלישע ישליך מעליו את "אחר", האישיות הזרה, יסתייג מזהות השקר שלו, בוא אלי, בן שובב, השאר את "אחר בחוץ!... אולם אלישע בן אבויה טעה ובמקום "חוץ מ"אחר" שמע את שמו בפירוש: "חוץ מאלישע בן אבויה" כפי גרסת הירושלמי, הוא סבר, כי "אחר" והוא זהים וכי הוא, אלישע בן אבויה, איננו יכול להשאיר את "אחר" לבדו. הצליף בשוט על סוסו ונעלם, ובאותו רגע נעלמה דמותו של התנא הגדול, שלא הכיר את עצמו. הירושלמי מסיים: "שידע את כוחי ומרד בי".

   

   אלישע בן אבויה מרד בבורא עולם למרות היותו כ"כ גדול בתורה, משום שלא ידע וחש את כוחו האמיתי, הוא לא שם לבו שיכול להשליך בבת אחת את ה"אחר" שלו ולשוב בתשובה שלימה, אי ידיעה זו גרמו לחטאיו הנוראים.

   

   רבי אלעזר בן דורדיא – רב לדורות

   

   לעומת זאת מספרת הגמרא (ע"ז יז.) על אדם בשם אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה, הוא היה שתוף תאוה כ"כ עד שפעם אחת שמע שיש עוד אחת שעדיין לא קרב אליה אך מקום מושבה בכרכי הים רחוקה מאוד, ובנוסף לכך נוטלת כיס דינרין בשכרה, שני עיכובים – מרחק, וממון רב, היו לו לאלעזר זה כדי שיוותר ולא יחטא דוקא בה, אבל מרוב שכרותו בתאוותו לא נכנע לקשיים העומדים בפניו, נטל כיס דינרין, והלך ועבר עליה שבעה נהרות, עד שבא עליה, בשעת הרגל דבר הפיחה, וניצלה רגע זה לבודקו אם יהא דבק באהבתה (יעב"ץ) אמרה, כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.

   אלעזר בן דורדיא שהיה כל חייו שטוף במעשה זנות, פעמים רבות חטא עד שנהיה לבו גס בדבר, והיה מוכן להקריב מעצמו עמל וטורח והוצאות ממון מרובות ע"מ להוציא מחשבת יצרו בכל האפשרות (יעב"ץ) שומע את אותה אשה שנמצאת בשיא הטומאה, ואף היא מעמידתו על גודל שפלותו שהגיע, בקלות היה יכול לטעות את טעותו של אלישע בן אבויה, מרוב ריחוקו יכל אלעזר בן דורדיא אף הוא לחוש כי באמת אינו יכול לשוב יותר בתשובה, מסתמא לא פעם אחת חשב על אביו שבשמים אך עדיין שקע ושקע בים החטא והמשיך בדרכיו, מן הסתם אמר לעצמו רבות פעמים מה שאנשים שיורדים לטומאה רבה כ"כ אומרים לעתים, רשע כמותי כבר אין לו תקנה, כבר יש יאוש ממני כביכול, ואם כך ליפוק ליתהני בהאי עלמא.

   

   אך לא, ברגע אחד, פתאום לאחר כל כך הרבה שנים של חטא, נדלק בליבו ניצוץ קטן שהיה חבוי בתוכו, והפכו חיש ללהבה גדולה של התעוררות, הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים אמרו לו (כך היה משיב לעצמו שהיו יכולים לומר לו א"נ שר של הרים משיב כן – תוס') עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו וכו' כך פנה אל שמים וארץ, חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, וכולם השיבוהו ריקם, לא התייאש אלעזר בן דורדיא, אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצאה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת, ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי.

   

   ושאלה ידועה היא, מדוע באמת נקרא מעתה אלעזר בן דורדיא בכינוי "רבי", מילא מה שנתקבל בתשובתו כי על כל פנים הצטער ובאמת שב מתוככי נשמתו, אך כינוי "רבי" יקרא למי שתלמידים לו הלומדים ממנו ולו הלכה אחת כדוד מאחיתופל, אבל מי הם תלמידיו של רבי אלעזר בן דורדיא?

   

   אך התשובה ברורה, רבי אלעזר בן דורדיא אכן היה "רבי" הוא לימד את דורו ודורות הבאים אחריו עד היום יסוד חשוב מיסודות הדת, הוא לימד שאדם אפי' במדרגה הנמוכה ביותר, לא שנה ולא קרא, וכל ימיו מלאי חטאים וטומאות, אף הוא עדיין יכול ברגע אחד של התבוננות והשבה אל הלב, ברגע אחד של גילוי האמת והרגשתה, להפוך מרשע טמא ומכעיס את הקב"ה, לצדיק אהוב ומזומן לחיי עולם הבא.

    הגדלות היא תחילת הדרך הנקודה בה מצד אחד רואה הרשע את התהום כמה פעורה היא תחתיו, ומצד שני פסוק אחד "תשב אנוש עד דכא" שלמדו מזה חז"ל שאפילו כפר בעיקר כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, מקבלין אותו, הרגש חי את ההווה, הווה זה, הוא חשוך ואפל ההסתכלות בו מביאה לידי יאוש, והלא זוהי עבודת היצר להעמיק ולגרור עבירה נוספת, מנגד ניצב השכל שם מונחת החכמה הרואה את הנולד, יכולת ההתנתקות מן המציאות העכשווית, ולהגביר את צד הטוב על חולשות הנגרמות מהרוע, זאת היא הסיבה שבשבילה נקרא יוסף הצדיק איש חכם ונבון, יכולת התנתקותו בשנות השובע מתחושת שפע, היא שעמדה לו בתקופת הרעב, וזהו כוחו שעמד לו בטומאות מצריים לבל יחטא, וילך בדרכי אביו, סגולה זו מקבלת משנה כח כאשר רואים אדם כבן דורדיא שהצליח להתעלות מעל רגש החטא והיאוש הנוצר ממנו, וזהו המסר שאנו למדים מסיפורו ולא בכדי נקרא רבי אלעזר בן דורדיה.

   

   כל האומר רחב רחב מיד ניקרי

   

   מעשה דומה אנו רואים בספר יהושוע פ"ב כאשר שולח יהושוע בן נון את פנחס וכלב בן יפונה, מרגלים לראות את הארץ, וילכו ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה, וזאת רחב בת עשר שנים היתה בשעה שיצאו ישראל ממצרים וכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר זנתה, ובגמ' בתענית ה: כל האומר רחב רחב ויודעה ומכירה מיד נקרי, עליה אמרו שלא היה שר ונגיד שלא בא עליה, ומחמת קירבתה למלכים לא נכנסו ההמון לביתה להוציא בכח את המרגלים, ואחר שנודע למלכות וביקשוה להוציאם אמרה כי אכן היו והוליכתם בדרך טעות, וכך מספרת לשליחים כי העם היושב כאן שמע אודותכם וכבר פוחד ומוכנה הקרקע לניצחונכם, היא מבקשת מהם כי בבואם את העיר ישאירו את בני ביתה ומשפחתה חיים, וכך היה על פי הסימן שקשרה לחלון, אך מפתיע הדבר כאשר אומרת היא למרגלים ההרה לכו, פן-יפגעו בכם הרדפים; ונחבתם שמה שלשת ימים, עד שוב הרדפים, ואחר תלכו לדרככם, ומעניין שהמדובר היה על מרחק יום אחד ואכן בסופו של דבר וילכו ויבאו ההרה, וישבו שם שלשת ימים, עד-שבו הרדפים, ויבקשו הרדפים בכל-הדרך ולא מצאו, כיצד ידעה רחב שכך יהיה והרודפים השתאו שלשת ימים, אכן הביא רש"י במקום שזכתה ונתגלתה לה שכינה, ועל פי זה הזהירתם.

   

   והדבר פלא פלאים הוא, הרי כמה דרכים למקום להציל את אותם צדיקים כפנחס וכלב, ומאידך כמה דרכים לשלם שכר רחב על האומץ שגילתה ביחס אליהם והצילתם, אבל מכאן ועד גילוי שכינה לאשה שהיתה עוסקת עשרות שנים בזנות ובכל טומאות המקום, הכיצד?

   

   אבל האמת מתבארת לאור מה שגילו חז"ל שכאשר הורידתם בעד החלון אמרה לפני הקב"ה רבונו של עולם בשלושה דברים אלו חטאתי לפניך בשלושה דברים אלו מחול לי בחבל בחלון ובחומה, שהיו הרוצים לזנות עימה עולים אליה דרך חלון זה כדי שלא יראום, ואת זה רצתה לתקן, רחב אמנם היתה בשפל המדרגה אבל אט אט בליבה הפנימה את הקב"ה ושבה אליו בתוך תוכה, היא חיכתה לרגע בו תוכל לממש את חזרתה בתשובה הלכה למעשה, היא חיכתה לרגע שלא תהיה שבויה בידי מלכי הארץ, ואכן ראו משמים את בואה ליטהר וסייעו בידה, ע"י המרגלים, בשעה זו שראתם, הבינה שזהו הרגע זהו הסיכוי לצאת מהבוץ הרוחני שהיתה טבועה בו עד כה, ומיד מסרה נפשה על מנת להצילם, ומעתה התחיל שלב המעשה של חזרתה בתשובה, אבל משמים כאשר ראו כבר את הכנותיה והשגותיה בתשובה זו, הכנות שהוכנו לא מיום זה אלא הרבה קודם, נתנו לה השגים ביחס למאמציה ומסירותה, וההישג הגדול של כח תשובתה היה גילוי השכינה שזכתה בו, מאוחר יותר אף התגיירה ולקח אותה יהושוע בן נון לו לאשה, כזאת גדולה כוחה וזכותה של התשובה כאשר האדם לא נופל לבור יאושה.

   

   רבי חנניא בן תרדיון והתליין

   

   דוגמא נוספת להארת התשובה וכוחה הגדול בהתבוננות קצרה אך אמיתית ופנימית הגמרא (ע"ז יח.) מספרת, שכאשר נתפס רבי חנניא בן תרדיון על דברי תורה, הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבלי זמורות, והציתו בהם את האור, הביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו במהרה. אמרה לו בתו: "אבא! אראך בכך?" - וכוונת שאלתה, האם כך אתה צריך לסבול?! האם זו תורה וזו שכרה?! אמר לה: "אלמלי אני נשרפתי לבדי הדבר היה קשה עלי, ועכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה יבקש את עלבוני!" פי' הקב"ה בוודאי לא יפלה בין קדושת ספר תורה לקדושת לומד התורה, שהרי גם הוא כספר תורה חי, ובוודאי שיבקש את עלבונו. אמרו לו תלמידיו: "רבנו! מה אתה רואה? "אמר להם: "גוילין נשרף ואותיות פורחות באוויר!" דהיינו, אמנם רואים אתם איך שגופי נשרף, אך דעו לכם, שאין הוא אלא כמו הספר שנשרף ואותיותיו פורחות באויר - דברי הקדושה, לימוד התורה, והמעשים הטובים, עודם קיימים ועומדים לעד. את כל הדו-שיח שבין רבי חנניה לבתו ותלמידיו שומע התליין הגוי, תליין זה הוא אדם רשע וצמא דם, לפתע שומע הוא איך שרבי חנניה אומר שיש הקב"ה בעולם שיתבע את עלבונו, ויש עולם הנשמות, והקב"ה עתיד לתת שכר טוב על כל מעשה שאדם עושה, ועונש על כל מעשה רע הדברים חודרים לפנימיותו והוא שואל את רבי חנניה: "רבי! אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין מעל לבך, אתה מביאני לחיי עולם הבא? "אמר לו "הן!" ואחר שנשבע לו על כך קפץ התליין לתוך האש, יצאה בת קול מן השמים: "רבי חנניה והתליין מזומנים לעולם הבא!", ברגע אחד של חשיבה והפנמה, ברגע אחד של חזרה בתשובה אמיתית, שאצל הגוי זה התבטא בקפיצתו לאש כי סביר להניח שהיה לו מאוד קשה במקומו וסביבתו לשמר את תחושה התרגשות הקדושה הזאת שאחזה בו, ויתכן מאוד שהיה מפסידה אילולי קפץ לאש, ברגע אמיתי כזה נהפך מרשע גמור ורוצח שפל לבן עוה"ב.

   

   מה שלא שמע פרעה, ומה שלא התבונן אלישע אחר, שמעו וראו רבי אלעזר בן דורדיא, רחב הזונה, התליין של ר' חנינא, והקדימם יתרו שאכן אף הוא שמע ובא, ואכן שמיעתו של יתרו היתה שונה מזו של שאר עמים שאף הם שמעו אך לא באו, ולזאת נתן הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל משל נפלא: אדם הלך באמצעו של כביש סואן ועמוס מכוניות נוסעות, הנהגים צופרים לו שיזוז מדרך נסיעתם ולא יפריע לתנועה, אך אותו אדם אינו משים לבו לבקשותיהם, שוב צופרים לו הנהגים ביתר חוזקה כדי שישמע, מפנה אותו אדם ראשו לעברם ואומר להם: "שמעתי! שמעתי את צפירותיכם!" פונה אליו אחד מן הנהגים ואומר לו: "האם לזו תקרא שמיעה? הרי שמיעה פירושה, נתינת אפשרות לכלי הרכב להמשיך בדרכם, וכי מה תועיל ה'שמיעה' ללא ביצוע מיידי של כוונת הצפירה?"

   

   יציאת מצריים, עשרת המכות, קריעת הים, וכל הניסים והאותות שראו ישראל, חוץ מאשר מלמדים על האמונה בבורא עולם, זאת האמונה הבאה מתוך ידיעה והכרה, באים ללמדינו לקח נוסף, אפשר לראות ניסים, להווכח שאין אלה מעשה כישוף, אפשר לקבל מכות ולראות שיש שליטה מליאה בטבע, ובכל אופן רק לשמוע ולא להתבונן, רק לראות בעין שיטחית ולא להביט לעומק, להמשיך לקבל מכות, להמשיך לספוג אסונות, ולהשאר באותו מצב הגורם ואפי' לדרדרו יותר.

   

   אך גם למדים אנו, כי אם ישנה התבוננות, ראיה אמיתית, התעוררות רגעית אך מנוצלת, אף החוטא הגדול ביותר, העוסק בג' עבירות החמורות והכופר כל ימיו בעיקר מקבלין אותו לבסוף, וחלקו עם הצדיקים לעוה"ב.

   

   מידת ההתבוננות הזו היא שהביאה את ר' ישראל סלנטר ללמדינו מוסר עצום בדברים הללו מאיש סנדלר פשוט, כאשר בשעת לילה מאוחרת בעיר וילנה, צעד רבי ישראל מביתו לעבר בית המדרש לעסוק בתורה ולהתבודד עם קונו, ולפתע הבחין באור קטן מהבהב מתוך חנותו של הסנדלר, תמה על כך שהלה ממשיך בעבודתו בשעת לילה כה מאוחרת, נכנס לחנותו של הסנדלר ומצאו יושב ומתקן נעליים לאור הנר, ברכו רבי ישראל לשלום ושאלו: אמור נא לי, מפני מה הנך יושב בשעה כה מאוחרת ומתקן נעליים? ''רבי'', השיב הסנדלר בפשטות- ''כל זמן הנר דולק אפשר עוד לתקן...'' נרעד רבי ישראל עד עמקי נפשו, וראה בדבריו של הסנדלר רעיון עמוק ונפלא, ומוסר השכל כביר, ואמר לעצמו: אכן! מה מאוד נכונים הם דבריו של הסנדלר, כבר אמר שלמה המלך: ''נר ה' נשמת אדם''- הרי נשמתו של האדם משולה לנר, וכל זמן שהנשמה שוכנת באדם ודולקת בתוכו, עליו לעמול ולתקן את מעשיו ודרכיו. – אך צא ולמד כאשר כבר כבה נר זה, ויפה שעה אחת קודם.