"גזענות" היא הקללה האולטימטיבית של המאה העשרים ואחת. כל טיעון שעולה כנגד קבוצת מיעוט, נתקל מיד בתשובה המוחצת והלא עניינית: "אתה גזען!". חברי הכנסת הערבים למדו היטב את הטכניקה הזו. הרתיעה מגזענות ומן הדומה לה ברורה ומובנת; אחרי השואה, האנושות התרבותית נרתעת מגזענות כמו מאש. ואולי טוב שכך: עדיף להגזים לכיוון הזה, מאשר לכיוון ההפוך.

   פרשת צו, העוסקת בדיני הקורבנות והמשכן, פונה בבירור לפלח מצומצם מאוד של האוכלוסייה: "צו את אהרן ואת בניו לאמור" (ויקרא ו', ב). ואכן, כל הפרשה ממוענת לכוהנים בני אהרן. לישראלים מן השורה, כמו כותב הפסקאות הללו, אין הרבה מה לעשות במקדש. מה פשר ההפרדה הזו בין כוהנים לישראלים? האם אין בה שמץ ניחוח גזעני?

   מבחינה היסטורית, משפחות הכהונה הגדולות והעשירות אכן נטו להבין כך את דיני הכהונה. הכוהנים המיוחסים טענו שיש להם יתרון מולד על פני יתר בני ישראל. אך חז"ל נלחמו בעוצמה כנגד התפישה הזו. חז"ל קבעו: "ממזר תלמיד חכם קודם לכוהן גדול עם הארץ" (הוריות פ"ג מ"ח); והוסיפו קביעה קיצונית למדי: "אפילו נכרי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול" (בבא קמא לח ע"א). שני גדולי חכמי ישראל בתקופה מסוימת, שמעיה ואבטליון, היו בני גרים. הגמרא מספרת שפעם ליווה העם את הכוהן הגדול, אך כשראו את שמעיה ואבטליון - עברו האנשים ללוות אותם. כשנפגשו, אמר לחכמים הכוהן הגדול הנעלב: "יבואו בני העמים לשלום". השיבו לו שמעיה ואבטליון: "יבואו בני העמים לשלום שעושים מעשה אהרן, ואל יבוא בן אהרן לשלום, שאינו עושה מעשה אהרן" (יומא עא ע"ב). המסר של חז"ל הוא ברור: העיקר הוא המעשים, ולא הייחוס; "מעשה אהרן" חשוב יותר מ"גנטיקת אהרן".

   הלל צייטלין הי"ד, שנרצח על ידי הנאצים, הרחיק לכת עוד יותר בכיוון זה, וטען כי ייחוד מעמד הכוהנים הוא תופעה לא רצויה. "עבודת השם אמיתית", כתב צייטלין, "אינה זקוקה לכוהני דת; ואם תורת משה בכל זאת השאירה מקום לכוהנים וללוויים, הרי זה רק מפני שבני אדם בתקופה הקדומה ההיא לא היו מסוגלים לתפוס לחלוטין, שתיתכן עבודת השם בלי כוהנים" (אלף בית של יהדות, עמ' 83). הטיעון הזה נראה מופרז: התורה מקדישה הרבה מקום לתיאור עבודת הכוהנים ומעמדם הייחודי, ולא ניכר בשום מקום שהיא מסתכלת עליהם בעין רעה.

   ההסבר הפשוט למעמד הכוהנים ביהדות לכאורה אינו קשור לגנטיקה, אלא לחינוך. נראה שהקב"ה החליט שנחוץ מעמד מיוחד של אנשים שיוקדשו לעבודת ה' במקדש, ויתחנכו לכך מינקות. כאשר אדם מראש גדל בתודעה של ייעוד ספציפי, כאשר כל מורשת משפחתו מכוונת לייעוד הזה, ישנו סיכוי גבוה יותר שהוא יתפתח באופן מועיל וראוי. אמנם, זהו רק סיכוי גבוה, ולא ודאות. ישנם ישראלים פשוטים, שנולדו במקומות הכי לא קדושים, עם המשפחות הכי לא טהורות, ובכל זאת גדלו כאנשים קדושים וטהורים, הראויים לעבודת המקדש. אך מדיניות ציבורית לא יכולה להסתמך על חריגים. בצה"ל היום ישנה השתוללות סביב הצורך לשלב בנות בכל תפקיד אפשרי. מתנגדי השילוב טוענים שבנות הן, ככלל, חלשות יותר מבחינה גופנית. עובדה היא, שהן לא מתחרות באולימפיאדה עם הגברים, כיוון שאז יובסו כולן. מצדדי השילוב טוענים כנגדם שיש לבחון כל בת לגופה: אין ספק שלבנות מסוימות יש יותר כושר גופני מאשר לבנים מסוימים. הכשל בטענה הזו הוא שמערכת ציבורית אינה יכולה להתייחס לחריגים, וחייבת להסתמך על קריטריונים כלליים. כך גם בנוגע למעמד הכוהנים: ככלל, בגלל חינוכם וגידולם, רוב הכוהנים צריכים להיות ראויים יותר לעבודת המקדש. לכן דווקא הם זכו למעלה הזו. ועדיין, במבחן החשוב באמת - לפני הקב"ה - אין כוהנים ואין ישראלים, אין נשים ואין גברים; שם כל אחד נבחן לפי מעשיו.