הקשו הרבה מפרשים, הסדר היה צריך להיות הפוך, שהרי ביציאת אדם ממקומו הרי הוא קודם יוצא מבית אביו ואח"כ ממולדתו דהיינו עירו ואח"כ מארצו ומדוע כתבה התורה בסדר הפוך?

   ענה על כך הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין: אבות החסידות יסדו כלל גדול, האדם נמצא היכן שמחשבותיו משוטטות. אם הוא נמצא בבית הכנסת ומחשבותיו הם על עסקיו ושדותיו הרי שהוא נמצא בשדה ואם נמצא במקום עבודתו ומחשבותיו על דברים שבקדושה, או שחושב על בית רבו הרי שהוא בעצם נמצא במקום קדוש. כאן כשהקב"ה אמר לאברהם אבינו לצאת מארצו ומבית אביו מלבד הכוונה הפשוטה של יציאה בפועל, היתה גם כוונה על יציאה מדרכי אביו תרח ומדרכי מולדתו ושיעקור מלבו וממחשבותיו את הליכותיהם הנלוזות וא"כ הליכה שכזאת במחשבות ובהנהגות אמנם הסדר מתאים ביותר, מקודם מארצך מדרכי המדינה ואח"כ מדרכי עירך ולבסוף אף להיפרד מהקרובים ביותר מבית אביך שגם שם עבדו לאלוהי נכר וגם מהם שיעקור כל קירבה וקשר.