רגע לפני שכתבתי שורות אלו ראיתי מאמר שנכתב על אושר ומודעות עצמית המביאה לסיפוק ושלימות, כותבו מצהיר בתחילת הדברים כי דבריו הם בקורת כלפי הדת, ואף מצטער מראש אם נפגע מישהו מכך, הוא טוען, כי האדם באופן כללי לא יהיה מאושר אלא אם כן יקבל אישורים למעשיו, אישורים הוי אומר, אלו שהאדם נותן לעצמו ולא שהאחרים נותנים אותם, כאשר אקבל אישור למעשי ממקור חיצוני ולא מתוכי, הרי שאני כבול ולא ממומש ומכאן שאיני מסופק, אם ארצה לעלות סיפור על הכתב וסביבתי תחשוב שאיני ראוי לכך ומחמת כן לא אוציא זאת אל הפועל, הרי שמעשי או אי מעשי במקרה זה קיבלו אישור סביבתי, אך לא אישור עצמי, אני כן רוצה לכתוב ואינני כותב ולכן גם איני חש בטוב, אדם דתי לדברי הכותב כבול בכבלי האישורים ממורה ההוראה ורבנים המיצגים את דתו, הוא מחפש תמיד רבנים ומדריכים שיגידו לו שהוא טוב, ובדרך הנכונה, הוא מפתח בהם תלות, ומפחד לחיות בלי רשת בטחון ומבלי שיאמרו לו שהכל בסדר.

   כותב המאמר הבין את משמעות המילה "אושר" כ"אישור", נטייתו היא כי איזהו אישור שיעשני מאושר, ודאי האישור שלי מעצמי, שהרי האישור מבחוץ אינו יכול להפוך אדם למאושר מאחר שכפוף וכבול הוא, ומשום כך אין הוא הבעלים האמיתי למעשיו, וכשאיני בעלים ואין ביכולתי לעשות מה שברצוני לעשות, אינני שלם עם עצמי, וכשאדם לא שלם עם מעשיו אינו יכול להיות מאושר- מהי עמדת היהדות? זאת נברר אחר הקדמה כללית בעניין סיפוקו השלם של האדם.

   החיזור אחרי האושר - לאורך ההיסטוריה כולה הדבר הנחשק והמחוזר ביותר זהו ה"אושר", מי לא מחפש סיפוק ואושר, מה לא נכתב על האושר, נוסחאות רבות ושונות היו לה למילה זו, יש אף שהרימו ידיהם וקבעו כי אין מנוס מלקבוע שאין לזה כלל משמעות אמיתית, מילת "אושר" שקרית היא, וסתם דמיון על חלום ורוד לא מציאותי המחזיק את האדם באשליה המצמיחה תקוה ומקור לחיותו.

   אם נעשה סקר בקרב אנשים ונציג בפניהם שאלה: מה עושה אדם לאדם מאושר?! אין ספק שנקבל אין ספור תשובות שונות זו מזו, האחד יאמר "עושר גורם לאושר", האחר יצהיר כי "האדם הבריא הוא המאושר ביותר, שהרי מה חשוב יותר מבריאות", יהיה מי שיאמר "אם מצאת את בןבת הזוג אהבה זו היא האושר האמיתי", - מה קורה באמת בשטח! אמר לי פעם בעל עסקים אחד "אם חסר לי משהו זה לא הכסף, מזה יש לי בכמויות" לשאלתי מדוע אם כך אתה נראה לא רגוע, הוא ענה "אתה חושב שבמצב שלי אפשר לישון בשקט?!" - האם אפשר לקרא לבעל עסקים זה "אדם מאושר"? הוא עשיר, אך לא מאושר, במשנה באבות יש לזה הגדרה פשוטה וקולעת "מרבה נכסים מרבה דאגה" דאגה אינה סימפטום של אושר! מחקרים בארה"ב מראים כי בעוד שרמת ההכנסה שם הוכפלה בשלושים השנים האחרונות, רמת הדיכאון עלתה פי עשרה! אז מהו אושר, בריאות? איננו רואים אנשים צוהלים ברחוב מכיוון שהבדיקות התקופתיות שלהם הראו את כושרם במיטבו, גם אי אפשר לומר שהנישואין הרבים שהתחילו בחלום האושר המובטח, החזיקו שנים רבות בהרגשה זו.

   לרוב, אנשים מגדירים "אושר" את מילוי החסר ברגע זה, כאשר יצאתי מפגישה עם מנהל הבנק ולא בגלל היתרה בחשבוני, ברור לי באותו רגע כי הזכיה בהגרלה השבועית תעשני האדם המאושר עלי אדמות, וכל כך למה?! כי זה השלמת חסרוני כעת, האם זה היה האושר גם לרוטשילד העשיר, או שמא חילוצו מהכספת לחיים היא היתה אושרו האמיתי, האם השארות בחיים היא אושר הכל? בשנים האחרונות נערמות בעולם כולו בקשות מצד חולים סופניים דוקא לא להשאר בחיים, אז אולי ההשארות בחיים אינה האושר האמיתי, או שמא יש כאלו שחיים כאן בעולם ללא שום אפשרות אמיתית לאושר, גם זאת יכולה להיות אופציה האם היא נכונה?

   תורת הפסיכולוגים - זיגמונד פרויד, מי שהיה פסיכולוג יהודי בן התרבות המערבית טען כי האושר הוא התענוג הפיזי של האדם, הוא ראה בקשר האישות בין האיש לאשה כמקור הגדול ביותר של האושר והמוביל הגדול של בריאות הנפש, הוא שילב במהלכי האדם את תיאורית המציאות, האומרת כי ככל שאדם צעיר יותר אף בחיתוליו, הינו מאושר יותר וממלא כל סיפוקו, לא כאדם המתבגר שאמור להכניע את יצריו ודחפיו האמונים על אושרו לטובת המציאות הכרוכה בנורמות החברתיות המקובלות, הוי אומר ככל שאדם מחונך יותר, מתרחק הוא מהאושר האמיתי לפי תורה זו, לא לחינם אמר פעם אחרת "נראה כי הכוונה שאדם יהיה מאושר אינה כלולה בתוכנית הבריאה" – ההולך על פי תורת פרויד רחוק אושרו מלהיות.

   זאת הבין אף בן דורו ותלמידו אלפרד אדלר יהודי גם הוא, הוא לא קיבל את הבחנת רבו, הוא סבר כי הצורך העמוק ביותר של האדם הוא להשתייך, האדם הוא יצור חברתי, הנחיתות לעומת החברה היא גורם כל בעיות הנפש, ומעמדו החברתי היא גם הרפואה לבעיות אלו.

   את ויקטור פרנקל הכניסו הנאצים לגטו טרייזנשטט ומשם לאושוויץ, הוא היה במקצועו נוירולוג ופסיכיאטר, הנאצים, שהכירו בכישוריו רתמוהו כרופא כללי בגטו ומאוחר יותר הקים יחידה מיוחדת על פי בקשתם על מנת למנוע מקרי התאבדות, הוא אמנם שרד את התופת, אך פרט לאחותו כל משפחתו נרצחה, מסקנתו מהמאורעות הקשים שעבר בעצמו וממה שחווה מתוקף תפקידו, היתה שונה מקודמיו הוא מצא את האושר במקום אחר, וכלשונו "הריני מעז לומר, כי אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר על הגרוע מכל כמו הידיעה כי יש פשר לחייו. הרבה חכמה גנוזה במשפט: מי שיש לו "לְמַה" שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת בכל "איך"...! ציטטה זו הביא בספרו "האדם מחפש משמעות" בין היתר כתב שם "מי שמניח, שצורך ראשון הוא לאדם להגיע לשיווי משקל או למה שקרוי בביולוגיה "הומאוסטאטיס", כלומר, להגיע למצב של העדר מתיחות, טועה טעות מסוכנת בתפיסת המושג של היגיינה נפשית, לא מצב של העדר מתיחות נחוץ לאדם, אלא השאיפה והמאבק אל מטרה ראויה לו, לא התפרקותה של מתיחות בכל מחיר דרושה לו, כי אם תביעה שיקום ויגשים פשר פוטנציאלי שמצפה לו"

   ויקטור פרנקל הבין, שאין זה משנה מה האדם יעשה כדי להגיע לאושר ולמימוש עצמי, כל עוד לא ימצא את המשמעות לחייו זאת המשמעות שבשבילה הוא חי, נפשו עדיין חולה, הוא לא יהיה מאושר הוא ירגיש "חסר", מכיון שאף שברגע מלחמת ההישרדות על החיים, מונעת המלחמה את החשיבה העמוקה, מיד שתשקוט מלחמה זו תצוף ותעלה השאלה לשם מה הישרדות זו, סוד החיים הוא במשמעותם, לולא משמעות - חיים למה, וכשאין משמעות כיצד יעשה אדם לאדם מאושר?! דברים אלו העלה אף בספר אחר שכתב "זעקה הלא נשמעת למשמעות".

   האושר ביהדות – היהדות רואה באושר הדבר הקרוב ביותר, ואולי משום כך הרחוק ביותר להשגה, האושר האמיתי נמצא היכן שלא מחפשים אותו, אי מציאת האושר נובעת מההתחמקות למוצאו, לכל אחד יוצא לחוות את הרגע הזה שאתה כ"כ טרוד בחיפוש אחר מפתחות המכונית עד שאינך שם לב שהם בעצם ממש בכיסך ברגע זה, כשאתה כבר מיואש, כועס, ומאוכזב, אז פתאום בהבזק של רגע אתה חש בכיס חפץ קשיח... המילים הבאות שהינך מוציא מפיך הם המילים הנפוצות ביותר "איזה טיפש אני"... האם כאלה אנחנו באמת? לא, איננו טיפשים! לעתים מרוב הרדיפה אחר דבר מסוים אנו מתרחקים ממנו יותר ויותר, זאת משום שכשאנחנו מגדירים דבר כנחוץ וחשוב לנו ביותר עד שאיננו מסוגלים לחיות בלעדיו, הרי שאנו משדרים לעצמנו שדבר זה לא קל להשיגו, אילו בנקל היינו משיגים אותו הוא לא היה מהווה משקל כל כך כבד בחיינו, דברים שבאים בזול ובקלות נקנים בדרך כלל כלאחר יד, עליהם לא משקיעים מחשבה רצינית, אם אני כל כך זקוק לזה והדבר מעסיק את כל כולי כעת, הרי שהוא רחוק ממני, אוטומט רגש זה משתלט עלינו ולא נותן סיכוי למצוא את הדבר כאן קרוב אצלך בכיס, חז"ל אמרו "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו", אנשים שבשביל פרסום יצרו כותרות ענק בעיתונים, "סחבו" את מקומם לכותלי ה"מזרח", בסופו של דבר הם דמיינו את עצמם כבעלי כבוד, אולי רגש זה סיפק אותם, אך אין זה כבוד שהכל מרננים עליך שהינך רודף הכבוד הגדול בעיר, יתכן ואדם זה חכם באמת, אך אם במקום לרדוף ולעשות דברים חיצוניים כדי להתהדר בעצמו, היה יושב בביתו ומפתח את הדברים החיוביים שבו, הכבוד בסופו של דבר היה רודף אחריו, אך כשהוא הגדיר את מבוקשו כחשוב עד כדי רדיפה מצידו לא יוכל להגיע אליו כי ראייתו לקויה ואינו משתמש בכלים האמתיים הזקוקים לאותו עניין, סוד הדבר הוא : כשהינך מחליט שאינך מסוגל לחיות לולא משהו, אתה מפספס את הכלי המרכזי להשגתו – חשיבה נקיה וברורה – הפעלת השכל ללא השתלטות רגשית!

   כזה הוא ה"אושר" הכל כך "נכסף", מרוב שאנו רודפים אחריו אנו בטוחים שלא יתכן שקרוב הוא, ניסע להודו תילאנד לכל מדינות המזרח הרחוק אולי שם סוף סוף נמצא את אותו "אושר" זה חייב להיות שם כי זה הכי רחוק... מעניין, האם תושבי הודו גם נוסעים רחוק ככל האפשר על מנת להשיג אושר, או שמא שם בעיית האושר לא קיימת...

   היכן א"כ נמצא האושר? האושר האמיתי נמצא בכל מקום שאדם הולך, הוא סוחב אותו איתו לבית, לטיול, למאורעות שמחים, ואף למאורעות עצובים, האושר נמצא אצלנו בפנימיותינו, "אושר" הינו "תוצאה" של הבנת המורכבות של מה שנקרה "אדם", השגת האושר תלויה אך ורק במודעות עצמית פנימית בהבנת המושג "אני", ברצונות ה"אני" ובמגבלותיו, תרגום ההבנה העמוקה של אשיותינו הלכה למעשה זהו ה"אושר" שאנו כל כך מזיעים מחיפושו.

   הבנתנו את עצמנו – זוהי המטרה, וזהו מקור סוד הקסם, לפי היהדות שני כוחות מרכזיים נמצאים באדם ומכוונים אותו במהלך חייו, האחד הוא כוח ה"גוף" – ה"חומר", והאחר הוא כוח ה"נשמה" – ה"רוח" (מלשון רוחניות, שהרי יש בנו חלק הנקרא גם רוח) יצירתו של הגוף היא עפר מן האדמה, מעפר לוקח ואל עפר שב, האדמה מסמלת את הכוח הארצי - הגשמי שבבריאה, הרצונות התאוותניות, היצרים, המשיכה אחר הדברים החומריים, כל אלו פרי ה"חומר" שבתוכנו, המוליד את הרצון להנאות גשמיות כאכילה, שתייה, וכדו' – אל לנו להתבלבל אכילה בהחלט הינה הנאה, אך איננה אושר, אי אפשר לומר על חולה המרותק למיטתו, שהינו "אדם מאושר" מכיוון שקיבל את הגלידה האהובה עליו כ"כ, הוא מאוד נהנה ממנה אך היא לא עושהו מאושר, זוהי הנאה זמנית שחולפת מיד כאשר סיים אכילתו, כך הם פני הדברים בכל הנאה חומרית, לעתים אנו טועים ומפרשים הנאה כאושר, כשלימות, אם באמת כך הוא, מדוע אם כן עשירי העולם הם אלו שמבלים את רוב זמנם בחיפוש אחר עוד מליון ועוד מיליון, מדוע הם הצרכניים הגדולים ביותר של עיתוני הכלכלה, למה אינם מקפלים את מזוודותיהם והולכים לאי שקט ממנו יוכלו לפרנס את משפחתם בעוד דורות רבים בכסף שצברו עד כה, את הרדיפה הגדולה אחר כותרות העיתונים היו צריכים להשאיר לאחרים שעדיין לא הצליחו להרוויח כמו שצריך, מדוע אם כך המצב הפוך? פשוט מאוד, האדם מטבעו מחפש אושר, אך הוא טועה ומוצא הנאה, ההנאה נגמרת מיד לאחר שטעמת ממנה ואז שוב אתה מרגיש "חסר", ומה עושים?! מחפשים עוד הנאה יותר גדולה שעדיין לא טעמת, וכך על זה הדרך, ובלשון חז"ל "יש לו מנה, רוצה מאתיים" זה טבעו של האדם, כל מאה דולר מגרה אותו להשיג עוד מאה, ולעולם השרשרת הזאת לא תגמר, מכיוון שלעולם הנאה לבד אינה מספקת אושר, ואדם לא מחפש כסף הוא מחפש אושר, ולכן מסקנת חז"ל היא "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" התאווה – החומר, לעולם לא ניתן לרצותו, שלמה המלך הכריז "הבל הבלים, הכל הבל" להבל ישנו משמעות נוספת של הבל רוח, הנראה לרגע אך מיד נעלם, כך היא כל הנאת ה"חומר" היא הנאה שנעלמת, ואינה מותירה רושם, רושמה היחיד הוא הרדיפה אחר הנאה גדולה יותר, בתקווה שתביא את הנהנה לסיפוק ואושר, זה לא ילך, משום שכשאתה רודף אינך מאושר, להיפך הרדיפה מדכאת ומחלישה, האושר האמיתי אינו חולף עובר, הוא אינו קשור למצבים, כשאדם מאושר הוא לא רודף אחרי אושר גדול יותר, זה או מאושר או לא מאושר, - ההתמקדות בצרכי הגוף בלבד אינה מסבת אושר לאדם!

   המרכיב השני באדם, הוא מרכיב ה"נשמה" שהוגדרה "חלק אלו-ה ממעל" האלו-קים הוא ה"שלם" הרוחני הגבוה ביותר, והנשמה שבתוך האדם היא חלק מהשלם הרוחני, זהו חלק המושך את האדם לכיוון הרוחני העליון, בעצם כשאנו אומרים "אני" אנו מתכוונים ל"נשמה" ולא לגוף, העיניים אינם רואות, מי שרואה זו הנשמה דרך העיניים, שהרי אדם מת עדיין עיניים יש לו אך אינו רואה, כי הרואה האמיתי התנתק מהגוף החומרי, שהוא "לבוש הנשמה", בדרך אחרת אפשר להמחיש זאת, נעצום עיניים ונראה בדמיוננו חבר, מכר, מטייל בביתנו, נראה שלובש ברגע זה חולצה כחולה, וחובש כיפה בראשו, נפקח את העיניים ונחשוב, מי ראה את החבר הצבע וטיולו בבית?! העיניים? ודאי שלא, הלא הם סגורות היו, אז מי ראה?! אנו דמיינו, זאת אומרת, יש כאן עוד מישהו וזה הדמיון, והוא ראה, את מה ראה הדמיון?! האם ניתן לומר שהוא ראה את עצמו?! ודאי שלא! מוכרח להיות שיש כאן מישהו אחר שראה "דרך הדמיון" הרואה זאת ה"נשמה" היא ה"אני" האמיתי שלנו, והיא המושכת לכיוון זך וטהור, לכיוון הרוחני השלם, זהו חלק בתוכנו שיש לנו למלאותו ולספקו, הוא השליט במסגרת אשיותינו, הוא ה"אני" העמוק שלנו.

   אמנם, לפי זה יהיה ניתן לחשוב כי על האדם להיות פרוש מכל הנאות העולם הזה ועבודתו צריכה להיות אך ורק במישור הרוחני, זאת על מנת להביא לסיפוקו השלם ביותר של ה"אני" הפנימי שלו, חשיבה זו טעות יסודה, מכיוון שבסך הכללי יש כאן שילוב מרכזיותינו דהיינו ה"נשמה" עם לבושה "הגוף", שמירת על ניקיון הגוף היא חלק משמירת הנשמה שבנו, ממש כמו שלא נסכים שאל לו לאדם לדאוג לחזותו החיצונית מכיוון שהעיקר זה גופו שמתחת ללבושו, ואין ספק שהזנחת הלבוש מבטאת הזנחת הגוף והנפש.

   ביהדות דרך העבודה אינה מנתקת ואינה מתעלמת מהצורך הגשמי של האדם, יהודי בדרך הנכונה אינו מי שפרוש מחיי הנישואין, להבדיל משאר הדתות היהדות מקדשת את חיי האישות, היא אינה מעודדת התבדלות האדם מסביבתו, אדרבא, לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, בירושלמי פ"ד הי"ד אמרו חז"ל עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל, מסופר שם על ר' אלעזר שהיה מצמצם בכספו כדי לאכול מכל דבר חדש בשנה, ואף בהלכה למעשה כתב המשנה ברורה: "מצווה לאכול מעט מכל מין חדש בשנה (רכה ס"ק יט) - מהלך עבודת האדם על עצמו אינה התעלמות מרגשותיו ויצריו, כמו שחטא האישה ה"סוטה", הוא משום קיצוניותה לכיוון החומר, כך חטא ה"נזיר" הוא משום קיצוניות ה"רוח", ואע"פ שהתורה קוראת לו "קדוש" כי כיוונו הוא הרחקה מהחטא, בכ"א גם הוא חטא כמו שאמרו חז"ל (נדרים יא) "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש – וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה!

   עבודה העצמית של האדם אינה בקצוניות, לא רק הקיצוניות בגשמיות מזיקה, אלא גם הקיצוניות ברוחניות מזיקה, ועל כך התוודה רבינו נסים על שני הצדדים "אשר אסרת התרתי – ואשר התרת אסרתי", חכמת היהדות היא ב"איזון" של הכוחות המרכיבים אותנו, התורה דורשת מהאדם שישלב את הגשמיות והרוחניות, שיאחד את הניגודים, כשם ששמים וארץ המנוגדים – איחודם הוא שלימות העולם, כך איחוד החומר והרוח מהווה שלימות העולם הקטן ששוכן בתוכנו, שלימות – אושר, משיגים אך ורק כשמצליחים לאזן את הניגודים שבתוכנו ולהלך בשביל הזהב!

   הבעלות על עצמנו –העבודה העצמית באיזון, קשורה בהוראות יצרן, כשם שאי אפשר לומר שההולך לתזונאי על מנת שידריכו באכילה הבריאה יותר והבריאה פחות, שהינו אדם כבול ונטול חופש, אלא אדרבא, זהו אדם שבחר בחייו ובבריאותו ומכוח בחירתו שואל את עצת החכם, כך טעות היא לחשוב שהפועל על פי חוקי רפואת הנפש ושואל בעצת החכמים בחוקים אלו, כבול הוא מכיוון שאינו פועל לפי הבנתו האישית - כשם שהבוחר להישמע להוראות מדריך התזונה ואינו סומך על כושר שיפוטו, עושה זאת כדי "לאשר" את נטיותיו או ל"ישרם" על מנת שיהיה "מאושר" בבחירתו, כך הבוחר ללכת לרב ומדריך ולהישמע להוראותיו בתחום חכמתו – חכמת הנפש, המאזנת בין נטיותינו – עושה זאת בכדי "לאשר" או לישר את נטיותיו באופן שיהיה איזון כוחות המביא לשלמות.

   רבות הם הטעויות האופטיות בדורינו, בספר "אבא עשיר אבא עני" רוברט קיוסאקי, המלמד אנשים איך להיות מיליונרים, אומר: "הסיבה העיקרית לכך שאנשים נאבקים מבחינה כספית היא העובדה שהם בילו שנים בבית הספר אבל לא למדו דבר בתחום הכספים. התוצאה היא שאנשים לומדים לעבוד למען הכסף... אך אינם לומדים לגרום לכסף לעבוד למענם" - רוב האנשים בטוחים שהם הבעלים על כספם ולא שמים לב שכל חייהם דווקא הם הפועלים של הכסף - הבעלות האמיתית של האדם על עצמו, זוהי בעלות על ה"אני" שלנו, אם אבחר בדרך המקובלת המגדירה בעלות האדם על עצמו והאומרת כי כל אשר אעלה על רוחי אעשה, אני אמנם מגדיר את עצמי כבעלים אך איני שם לב שבעלותי היא על חצי מהמפעל הנקרא "אדם", מנהל מפעל הדואג לתפקוד ואיוש חצי מהמשרות הדרושות לייצור, ימצא מהר מאוד את עצמו יחד עם פועליו עומדים בתור ללשכת התעסוקה, כשאין הרמוניה בין כל חלקי המפעל, כשהכול לא כפופים למנכ"ל אחד, מהר מאוד יסגרו שעריו, דאגה לחלק אחד שבתוכנו, שבדרך כלל הוא החלק החומרי, זו דרך של שחרור רסן הגוף ונטילת אחריות מצד הרוחני שבי, כמוה כבעלות על חצי מפעל שסופו פשיטת רגל.

   בחירת האנשים לבעלות חלקית על גופם, אינה באה מצד החשיבה העמוק, היא באה מהצד הקרוב ביותר אליהם, השטחי - הנגלה, זהו הצד החומרי שבגוף, מכיוון שהעולם בו אנו חיים הוא לבוש גשמי במהותו, התוכן הרוחני אינו המובן מאליו, הוא שמימי – נסתר, כמו כוח הנשמה הרוחנית והנסתרת בתוכנו, מסיבה זו טען איוב בעל הייסורים הידוע "ריבונו של עולם בראת שור - פרסותיו סדוקות, בראת חמור - פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן - בראת גיהינום, בראת צדיקים - בראת רשעים, מי מעכב על ידך?" הוא הבין שיש טבע טוב וטבע רע, כאשר נולד אדם עם נטיות חזקות לכיוון השלילי, זה הוא, כיצד יוכל אדם שכל כולו "חומר" לרדת לעולם שכל כולו "חומר" ולהתמודד עם נטיותיו החומריות? לכאורה זאת משימה בלתי אפשרית, הלא גם אם ירצה אדם זה ליישר את דרכיו ולאזנם עם החלק הרוחני העמוק שבו, לא יוכל לעשות זאת משום שאבן הבוחן שלו משוחדת, כושר שיפוטו הולך לכיוון החומר יותר מהכיוון הרוחני, כיצד א"כ יוכל לאזן את הדברים, כיצד יגיע לשלמות, הלא נגזלת לכאורה מאיתו תחושת "אושר" כל חייו, הוא תמיד יחיה ברדיפת ההנאות החומריות ובסופו של דבר לא יהיה מסופק, ולא ירגיש אושר מהו? זאת טענה אמיתית כאשר אנו מסתכלים על הלבוש החיצוני של העולם, על לבושינו החיצוני שלנו, אך לטענה זו יש תשובה אחת, חפש את המתכון לאיזון, מצא את דף ההוראות להפעלת המכונה הנקראת אדם, לאחר שתמצא את ההוראות תוכל להחליט כיצד להפעיל את מכונתך על פי אותו מתכון, היכן נמצא אותו מתכון? על כך ענו לו חבריו לאיוב, פספסת משהו חשוב, שכחת שלכל מכונה מצורפת חוברת ובה הוראות השימוש, כנגד בריאת הרע – הגשמי המוחלט, נבראת תורה המהווה תבלין ורפואה לאיזון, אם יחסר התבלין אין טעם למאכל, וכשאין טעם אין אושר, הוספת התבלין במינונו הנכון הוא הסוד להצלחת הבישול, ולטעם האמיתי של חיינו.

   רבי חיים ויטאל, תלמידו של המקובל האר"י הקדוש כותב: "והנה נפש הטהורה שהיא הפרי כלולה מתרי"ג אברים וגידים, ואמנם מזון הרוחני של הנפש הקדושה נמשך אליה על ידי קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצות כדמיון תרי"ג אברי הנפש גם הם ונקרא לחם, כמו שכתוב (משלי ט' ה') לכו לחמו בלחמי, וכל אבר מן רמ"ח איברים ניזון ממצווה פרטית המתייחסת לאותו אבר" - בגופינו הפיזי יש 248 איברים, ו – 365 גידים, ובמבנה הנשמה הרוחנית יש 248 איברים רוחניים, ו -365 גידים, תפקיד האדם, לחבר ולאחד בין 613 אברי הגוף לבין 613 אברי הנשמה, לשם כך קיבלנו הוראות מצורפות ג"כ 613 מצוות, מתוכם 248 מצוות עשה כנגד 248 איברים, ו – 365 מצוות לא תעשה כנגד 365 גידים, - החכמה בחיים היא למצוא את התשובה הרוחנית לכל נטייה גשמית ולדעת לאזנם ולאגדם יחד, זוהי הרגשת השלמות, זהו האושר האמיתי!

   האדם הוא תוצרת של רצון אלו-קי, תפקידו למלא אחר הוראות יוצרו, ככל תוצר בעולם - מעשי ידי אדם, אם השימוש יעשה בו שלא כפי הוראות היוצר יתקלקל המוצר, אילו נמלא מים במגהץ בחור הלא מתאים מיד הוא יגיב בכיבוי וקצר כללי, למגהץ אין רגשות, לאדם יש הרבה מאוד רגשות והשפעות נלוות על אשיותו, ברגע שנמלא אותו במקום הלא הנכון, הוא יקצר הוא יכבה, בשביל שיחזיק מעמד בתנאים הקשים שבו הוא נמצא במשך חייו, הוא חייב למלא אחר הוראות השימוש המכסים כל מצב ומצב במשך עבודתו, חריגה מהכללים מעמידתו בסיכון גבוה, שמירת הכללים גורמת לעבודה בשלמות ולאורך חיים באיכות, האושר היחיד נמצא אך ורק שהמכונה מתגברת על הקשיים הנקרים בדרכיה, ומצליחה להתחבר ל"אני" האמיתי שלה העמוק – הרוחני, זה הגבוה המושך כלפי השלם העליון, יוצר מכונת ה"אדם", ככל שאדם מנתק עצמו מה"אני" הגשמי המוכר לנו כ"כ וממלא את מקומו ב"אני" רוחני ממקור הנשמה, כך תורם לאיזונו הנפשי, ומתעלה יותר ויותר לכיוון הביצוע המלא של תפקידו, כל עליה בדרגה היא עוד קפיצת דרך של האדם אל תיקונו, דרך זו היא דרך ה"אושר", אדם מאושר זהו אדם שנמצא תמיד בהליך של איזון, בהליך של מימוש החלק העיקרי שבו - חלק הנשמה הגבוהה, שהיא באה מחלק היוצר, הוא רק הלבישה בבגד הגוף, אל לנו להזניח את הבגד, אך השכחה מהעיקר, כמוה כפצוע וזב דם הלובש מחצלות המלך, אין בגדי המלך יסבו לו הרגשה נעימה לעולם עד שינקה את גופו, כשהגוף נקי, כשהפנים האמיתי מצוחצח, גם בגדים פשוטים ונקיים, יכבדו את לובשם ויסבו לו עונג רב...

   לעתים חוסר ידיעותינו וניסיוננו מסכן את מאמצינו לאושר, חכמת האיזון היא חכמה רחבה ועמוקה, היא עבודה עצמית אישית לכל אדם, עם הכוונה נכונה נוכל להגיע לאיזון הגוף והנשמה שבתוכנו, אט אט אנו לומדים את השיטה בעצמנו ע"י לימוד ההוראות וניסיון התרגול, אך בשלבינו הראשונים, נצטרך את המדריך האישי, על מנת שנעלה על המסלול בכיוון הנכון, לאחר מכן הדרך פתוחה לאיזון האישי שלנו, ולהדרכת האנשים האהובים עלינו, ובכל פעם שנתקל בתוצאה שאינה מספקת את הסחורה, תוצאה של חוסר איזון, המדריך שוב יעמוד ויכוון, הרמח"ל במסילת ישרים (פרק ג') המשיל על כך משל נפלא: משל למבוך מפותל ומסובך ואדם הנמצא בתוכו והחפץ לצאת ממנו, אם ישמע לאותם אנשים אשר הצליחו לצאת מהגן, על ידי ששמעו לאנשים אחרים שהיו מחוץ לו, ומשקיפים עליו מלמעלה - יצליח, ואם יסמוך רק על הבנתו - הרי שהישארותו שם מובטחת, - זוהי הדרך להשגת שלימות זוהי הדרך לאושר הנכסף, דרך זו היא דרך של חשיבה מחדש על חיינו, זוהי דרך שמצריכה עבודה אישית ורצון לשינוי, אך בניגוד לדרכים האחרות בדרך זו אין מפסידים כל שלב הוא התקדמות נכרת ומורגשת בדרך לאושר האמיתי, זוהי דרך שמבטיחה הנאה אך לא מפספסת את האושר התמידי - מדריך חכם = תזונה נפשית נכונה = איזון = שלימות = אושר!