כשמתבוננים בפסוקים שלפני שירת הבאר, קשה לראות את הסיבה לשירה. ידוע ששירת הבאר היא אחת מעשר השירות, על פי המדרש, ובודאי שלכל שירה היתה סיבה לאמירתה. אנו רואים למשל, בשירת הים את הנס הגדול והאמונה שבאה בעקבותיו, ואח"כ "אז ישיר משה ובני ישראל..." אולם בשירת הבאר לא רואים את הסיבה לשירה. מעבר להסבר המובא בחז"ל (וברש"י), הייתי רוצה להעלות סיבה נוספת העולה מההשוואה של האירועים שקדמו לשירת הבאר עם אירועים דומים שאירעו את אבותינו לאחר שירת הים, וכך נוכל לראות את הקשר בין שתי השירות ולהבין גם מדוע אצלנו נאמר "אז ישיר ישראל" ובשירת הים מוזכר גם משה רבנו ע"ה.

   יש שני אירועים בתורה מאד דומים המדברים על בקשת מים. בשניהם משה פותר את הבעיה בעזרת המטה. בראשון (שמות י"ז, ו): "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם. ויעש כן משה לעיני זקני ישראל" ובמקרה השני בפרשתנו(במדבר כ' יא): "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם".

   ידוע כמובן ההבדל העקרוני בין שתי המקרים שבראשון משה עשה מה שנצטווה ובשני משה נצטווה לדבר את הסלע והוא הכה אותו.

   הבה נתבונן מהכיוון של בני ישראל. בני ישראל יוצאים למדבר לאחר שירת הים (שמות ט"ו, כב), ובמשך 3 ימים אינם מוצאים מים. הם לא מתלוננים!! רק כאשר הם מגיעים למרה, והמים מרים, אז הם מתלוננים. אז ה' אומר למשה לשהליך עץ אל המים ולהמתיקם. בתחילת פרק ט"ז העם רוצה בשר, וה' נותן להם את המן ואת השלו. בתחילת פרק י"ז, העם מגיע לרפידים ושוב אין מים לעם לשתות והם רבים עם משה (י"ז, ב). בסוף הקטע (י"ז, ז) נאמר: "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין" לאחר מכן יש את מלחמת עמלק (פסוקים ח'-י"ג).

   נתבונן בפרשת חקת על האירועים שקדמו לשירת הבאר ונמצא דברים מקבילים.

   האירועים פותחים בתחילת פרק כ' בתלונה על המים: "ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה..." (כ', ב-ג). בסוף הענין משה מכה את הסלע פעמיים כאשר הזכר לעיל. בפרק כ"א, העם מתלונן על הלחם הקלוקל (פס' ה) וכתוצאה ה' שולח בעם את הנחשים השרפים. לאחר שהעם חוזר בתשובה, ה' אומר למשה לעשות את נחש הנחושת "והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש הנחושת וחי" (פס' ט).

   העם ממשיך במסע, והפסוק האחרון לפני שירת הבאר הוא: "ומשם בארה, היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים" (פס' טז).

   יש לשאול מספר שאלות:

   א. לאחר שירת הים העם הלך במשך שלושה ימים במדבר ללא מים ולא התלונן!! הכיצד? ננסה לדמיין אותנו הולכים רק יום אחד ללא מים בתנאי מדבר...

   ב. מדוע ה' לא נותן להם מים?? הרי הוא יודע שאין להם!

   ג. מדוע בשירת הים נאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל" ובשירת הבאר נאמר: "אז ישיר ישראל"?

   ד. מדוע לאחר שעם ישראל חזר בתשובה בענין הנחשים, ה' אמר למשה לבנות נחש מנחושת. למה לא סילק ה' את הנחשים כלעומת שבאו (כמו במכות מצרים, למשל)?

   ה. מה מיוחד באותה באר שבה מצוין "היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים"?

   ולדעתי, כל זה היה כדי להביא את בני ישראל לרמה הגבוהה ביותר של האמונה, ונסביר.

   אנו רואים שבשירת הים נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ולאחר מכן פרץ העם בשירת האמונה הגדולה. רק מתוך אמונה כזו של "זה א-לי ואנווהו" ניתן להמשיך וללכת במשך שלושה ימים במדבר ולא להרגיש כלל שצמאים, או לחילופין, להרגיש צמא אבל לדעת שה' נמצא ממש לידי והוא רואה ויודע מה שעובר עלי - אז מה הטעם להתלונן? לאחר שירת הים בני ישראל הו בדרגת אמונה כל כך גדולה שחשו את מציאות ה' בכל רגע. אולם, בני ישראל לא הגיעו למדרגה זו בכוחות עצמם, משה אומר להם:" ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות י"ד, יד). הם לא היו צריכים לעשות כל מאמץ. ה' הביא אותם לרמת אמונה זו בזכות הניסים הגדולים שהראה להם.

   נקודת הירידה החלה כאשר ראו את המים במרה אבל הם היו מרים. לאחר מכן היתה הדרדרות ברמת האמונה עד לשפל המדרגה של :"היש ה' בקרבנו אם אין!!" - מה שהביא את עמלק עם הפילוסופיה של "הכל מקרה".

   עם ישראל היה חייב לעבור תהליך הפוך של התחזקות באמונה ובאירועים שציינתי לעיל בפרשת חוקת זה קורה.

   התיקון של "היש ה' בקרבנו אם אין" - פרשת מסה ומריבה - הוא בדיוק אותו ענין המופיע בפרשת חוקת של המטה של משה. לו לא היו משה ואהרון נכשלים בזה (ולא ניכנס במסגרת זו לברר את חטאם של משה ואהרון), היו מביאים את עם ישראל לתיקון ("להקדישני לעיני בני ישראל..."(כ' יב)), ולכן אולי העונש כל כך קשה - שלא יביאו את עם ישראל לארץ!

   והיות ומשה ואהרן לא עשו זאת, עם ישראל חייב לעשות זאת בעצמו. בנסיון הבא מתחיל התיקון. לאחר שה' שולח בעם את הנחשים, העם חוזר בתשובה. שאלנו מדוע לא סילק ה' את הנחשים כלעומת שבאו, והתשובה היא שעם ישראל הגיע כעת לרמת אמונה מוחשית יותר בה', והוא מסוגל "להסתכל לנחש האמיתי בעיניים" ולומר לו אתה יכול להכיש כמה שתרצה, יש לי את נחש הנחושת שירפא אותי! זוהי דרגת אמונה גדולה בה האדם מתעלם מהמציאות כפי שהוא חש אותה וסומך אל דברי הקב"ה שנחש הנחושת ירפא אותו.

   אולם עדיין אין זו דרגת האמונה הגדולה בה היו בני ישראל לאחר שירת הים. השלב הבא מביא את עם ישראל לדרגה זו. עם ישראל ממשיך ללכת במדבר, ואינו מבקש מים. לא כתוב אמנם כמה זמן הלך כך, אבל אם נקביל בין האירועים שבשמות ובמדבר, הרי שלפחות שלושה ימים. משום כך אין הקב"ה נותן מים לעם מיד, אלא מנסה אותו לדעת מהי רמת אמונתו בו. אבל העם אינו מזכיר שום בקשה למים. העם יודע שה' עמו ויודע את צרכיו. כביכול אומר העם לה': "אנחנו יודעים שאתה איתנו ואתה רואה את מחסורנו. אנחנו לא מבקשים דבר- גם אם נמות על קידוש שמך" ואמנם, הקב"ה מאשר את אמונתם במילים: "אסוף את העם ואתנה להם מים" העם נמצא באמונה כה גבוהה שהוא חש את מציאות ה' לידו ובטוח שימלא את חסרונו. כאשר ה' באמת עושה כן, העם פוצח בשירת הודיה. שירה הנובעת מאמונה עמוקה ואמיתית שלא רק שאינה פחותה מהאמונה על הים, אל אף עולה עליה. בשירת הים היתה 'איתערותא דלעילא' (ה' השפיע עליהם את האמונה ללא מאמץ מצידם) ואילו כאן, בשירת הבאר, ' איתערותא דלתתא'; עם ישראל הגיע מעצמו ותוך תהליך קשה אל רמת האמונה הגדולה ולכן פצחו בשירה: "עלי באר ענו לה'...". משה לא היה שייך כאן בשירה זו משום שזה היה תהליך שעם ישראל היה צריך לעבור ולא משה.

   יהי רצון שנזכה כולנו להגיע לרמת אמונה מוחשית כזו ואז נוכל לשיר לה' את השירה העשירית: "שירו לה' שיר חדש".