במשך תקופה לא ארוכה בתולדות האנושות, אחרי ימי הביניים ולפני עידן הספקנות הפוסט-מודרני, האמינו אנשים בכל לבם שהשכל האנושי יכול לפתור כל בעיה. השכל האנושי יתכנן חברה צודקת יותר, כלכלה מוצלחת יותר, יכונן חקלאות יעילה, יחשוב על פילוסופיה אמיתית. הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל טען שאפשר להוכיח בדרכים פילוסופיות טהורות את חוקי קפלר, הקובעים את תנועתם של גרמי השמים. זו, כמובן, לא הייתה חוכמה גדולה, שכן אלו כבר הוכחו בתצפיות אין-ספור. הגל הוסיף וטען שאפשר להוכיח בעזרת שיקולים פילוסופיים, שבמקום מסוים במערכת השמש לא יכול להימצא שום כוכב לכת. לרוע המזל, הגל לא ידע שרק כמה חודשים לפני כן נתגלה כוכב לכת במקום זה ממש (החברה הפתוחה ואויביה, עמ' 232). רק במאה העשרים למדנו שוב את מגבלותיו של ההיגיון; חזרנו ולמדנו שעלינו לחיות בעולם של חוסר ודאות, בעולם של ערפל, שההיגיון אינו יכול לפוגג.

   רש"י, בעקבות חז"ל, מדייק בדבריו של משה בפרשת בא. משה מצהיר בשם ה': "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. ומת כל בכור בארץ מצרים" (שמות י"א, ד-ה). לעומת זאת, כאשר בסופו של דבר הקב"ה מכה במצרים, הניסוח שונה במקצת: "ויהי בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים" (שם י"ב, כט). רש"י מסביר שהקב"ה יכול לנקוב בזמן מדויק: "בחצי הלילה". לעומת זאת, כאשר משה מעביר את דברו, הוא נוקב בזמן משוער: "כחצות", היינו - בערך בחצות. משה חשש שמא יטעו אנשי פרעה במדידת השעה, ויתלו את הטעות במשה ובקב"ה. לכן מראש מסר להם רק זמן משוער.

   הקב"ה יודע את האמת המדויקת והמלאה. אך אנו, בני האדם, חיים בערפל. כפי שלימד אותנו משה, אסור לנו לתלות את הטעויות שלנו בקב"ה. הרבה פעמים ההיגיון או הרגש מובילים אותנו למקומות הסותרים כביכול את דברי הקב"ה. במקרים הללו, חשוב לזכור את המגבלות הטבעיות שלנו. הישגי המדע המודרני התאפשרו רק אחרי שהמדע ויתר על היומרה להסביר הכול, יומרה שאפיינה את המדע האריסטוטלי של העת העתיקה וימי הביניים, והתמקד בפלח מאוד מצומצם של המציאות.

   אנחנו צריכים לחיות ולתפקד בתנאים של חוסר ודאות. בהגדה של פסח מתואר דיאלוג עם ארבעה בנים. שלושה מהם נמצאים בפרשת בא: הרשע, התם ושאינו יודע לשאול. החכם אינו נמצא כאן, בהתאמה גמורה לסטטיסטיקה: לא רק בפרשת בא, אלא גם בחיים, החכמים נדירים יותר. עם היציאה ממצרים ולפניה, מזדרז הקב"ה להנחות את בני ישראל איך עליהם להתמודד עם סוגים שונים של מבוכה. הבן הרשע שואל: "מה העבודה הזאת לכם?" (שם, כו). חז"ל הדגישו את הלשון המתנכרת המתבטאת בפסוק זה. המבוכה וחוסר הוודאות מובילים לניכור, לתחושת אי-שייכות. הבן התם שואל: "מה זאת?" (שם י"ג, יד). זוהי שאלה תמימה, כי אין בה שום תוכן ספציפי. הבן התם מרגיש מבוכה. הוא מרגיש שאין לו הכלים המחשבתיים לנתח את מה שקורה מסביבו. הוא לא מצליח אפילו לנסח שאלה הגיונית ומפורטת.

   הבן שאינו יודע לשאול כבר התייאש לגמרי: הוא אפילו לא מנסה להעלות שאלות. אך כאן יש לתורה מסר חשוב: "והגדת לבנך" (שם, ח). יש שהיו אומרים: אם הבן לא שואל, למה להתחיל לסבך אותו? נשמח שיצא במשפחה לפחות ילד אחד נורמלי. אך לעתים היעדר שאלות אינו נובע מהסכמה מלאה, אלא ממבוכה מוחלטת. התורה אינה רוצה שנוותר על השאיפה להבין.

   בעולם פוסט-מודרני, אנו מודעים עד כאב לחוסר היכולת שלנו להבין עד הסוף כל מה שקורה. לעמדה הזו יש יתרונות: היא מחנכת אותנו לענווה, להכרה במגבלות שלנו. היא פותחת בפנינו את שעריה של האמונה. אך התורה מדגישה שאסור שהענווה תהפוך לייאוש. עלינו להשתדל להבין ככל שביכולתנו, לצבור עוד ועוד פיסות של ידע וחוכמה, לחיות בעולם כאנשים ולא כצללים.