פרשה זו עוסקת בחלקה בהקדשת הלוויים לעבודות שונות באהל מועד. התורה מפרטת בכמה הזדמנויות עניין זה על מנת להדגיש את חשיבות העניין. הקדשתם של הלוויים הקטע הראשון מתחיל בפרק ג' פסוקים ה'-י' וכן באותו פרק, פסוקים י"א-י"ג. הזכרה נוספת של עניין זה מופיע גם בהמשך הפרק בפסוקים מ'-מ"ג.
ונשאלת השאלה מדוע התורה טורחת להזכיר לנו כל כמה פסוקים את חשיבות המרובה בלקיחתם של הלוויים לעבודה?
ניתן לומר שהתשובה טמונה בלשון בה התורה משתמשת בכל פעם. הלשון מצביעה על משמעויות שונות בלקיחה זו. בפסוקים ה-י נאמר: "וידבר ה' אל
משה לאמור: הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרון... ושמרו את כל
כלי אהל מועד... נתונם המה לו מאת בני ישראל". וכן בפסוקים מ'-מ"ג
נאמרת לשון דומה: "ויאמר ה' אל משה... ולקחת את הלוויים לי, אני ה'". מפסוקים אלו ניתן לראות כי ה' מצווה פה לפעול "ולהעסיק" את הלוויים בעבודת המשכן הקדושה. לעומת זאת בפסוקים יא-י"ג נאמר: וידבר ה' אל משה לאמור: ואני הנה לקחתי את הלוויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור... והיו לי הלוויים... כל לי כל בכור... הקדשתי לי כל בכור... לי יהיו-אני ה'". מתוך הפסוקים אלו ניתן לראות כי לא עם ישראל נותן את הלוויים לה' אלא ה' לוקח אותם בעצמו לעבודתו תחת כל בכור.
מניגוד זה בין שתי הלשונות, אפשר לראות בעניין לקיחת הלוויים שתי בחינות. האחת, היא הלקיחה של בני ישראל את הלוויים מתוכם לעבודת אוהל מועד, כלומר עם ישראל למעשה "שוכר" את הלווים (על ידי פדיון הבכורות) לעבודת אוהל מועד, ואילו בבחינה השניה ה' הוא האקטיבי והוא לוקח אליו את לוויים מרגע לידתם ועל ידי כך ה' מעניק ללוויים את קדושתם המיוחדת.
ישנה ראיה להבחנה זו בין הבחינות השונות - בבחינה שבה ה' לוקח אליו את הלוויים לא מוזכרת כלל עבודת אהל מועד. הסיבה כנראה היא שמבחינת ה' הלוויים קדושים בין אם הם עושים את העבודה ובין אם לאו. לעומת זאת, בבחינה בה עם ישראל "שוכר" את הלוויים לעבודה מוזכרת כל הזמן חשיבות העבודה, וזאת משום שלעם ישראל חשובה העובדה וחיוני שמשהו יעבוד בה - ולשם כך הוא זקוק ללוויים.
מקור: נשלח ע"י גולש |
